Get Adobe Flash player
דף הבית צרפת לפני המהפכה הצרפתית רוסו
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית - רוסו

 

ז'אן ז'אק רוסו (Jean Jacques Rousseau) 

ז'או ז'אק רוסו

ז'אן ז'אק רוסו הינו התשליל של מונטסקייה. בעוד שמוטנסקייה רואה בריכוזיות בעיה ושם דגש על דילולה, הרי שרוסו אינו רואה את הריכוזיות עצמה כבעיה, אלא בידי מי היא נמצאת. ותשובתו לסוגייה היא "רק העם יחליט". דרכו של רוסו להגדרת העם כמקור סמכות מתחילה ב"מצב הטבע". קדמו לו כמוהן הובס ולוק, ששניהם התעמתו עם דמות האדם במצב הטבע, והובילו כל אחד למסקנתו הוא – הובס לשלטון האבסולוטי ולוק אל ההיפך מכך. בא רוסו ומציב ניתוח חדש עם מסקנות שונות. רוסו מתווה דרך, המובילה אל אמנה חברתית (ואותה פרסם בספרו המפורסם "על האמנה החברתית").

 

בעוד הובס מציג את האדם במצב הטבע כ"אדם לאדם זאב" ולוק רואה את האנשים מתייחסים בצורה נאותה איש אל רעהו (להוציא חריגים כמובן), הרי שרוסו מדבר אל האדם במצב הטבע כאל ייצור תמים חסר התפתחות מוסרית אנושית כמעט ייצור חייתי פרימיטיבי. אך רוסו לא מציין זאת על דרך השלילה כהובס אלא מתוך שימת דגש על הנאיביות הנובעת מכך. האדם על פי רוס, במצבו זה יימנע מעימותים וכבעת קונפליקט, יברח ולא יתמודד ויעשה כל שביכולתו להתחמק מהאיום. בשלב שני של מצב הטבע כשהחברה גדלה ונפח האוכלוסין גדל, והאנשים נחשפים איש אל רעהו בעל כורחם, נוצר באופן טבעי מאבק לזכויות על מעמדו ועמדתו של הפרט. אנשים מתחילים לשריין לעצמם זכויות בכורה על פי קריטריונים של "עליון" ו- "נחות" (למשל במאבק על זכויות קרקע), נוצרת תחרות הגורמת בסופו של התהליך לשינוי אופי האדם. אולם, היתרונות שאנשים משיגים לעצמם אינם קבועים, ואנשים מחפשים להם דרכים לקבעם, והם עושים זאת באמצעות מדינה.

 

כאן מגיע כבר הניגוד הראשון שבין רוסו להובס ולוק. בעוד שני האחרונים מאמינים שהופעת המדינה משפרת את תנאי החיים של האדם, הרי שלדעת רוסו, שלב ראשון של הופעת המדינה אינו אלא ניצחונם של החזקים, האסרטיביים והתקיפים וכמובן, הנוכלים. ניתן לומר שהמדינה יסודה בחטאם של אנשים שלקחו לעצמם זכויות יתר וחיפשו דרך לקבע אותם. אנשים אלו מאמצים את המבנה המדיני כדי לשלוט על הזולת, ומשתמשים המדינה כדי לבסס את הניצול. האדם שנולד חופשי מוצא עצמו במדינה הכובלת אותו באזיקים.

אולם הכל מבינים, כולל אלו שנהנים מזכויות היתר, שמצב ראשוני זה אינו מצב של קבע ואינו יכול להיות אלא זמני. גם החזקים היותר ייעלמו בסופו של דבר מהנוף, וכללים שנקבעים היום ונשמרים בכוחם של המנהיגים עלולים להישחק. תקופה בה יהיה מנהיג חלש, תביא אנשים לכלל פריקת עול שעלולה להביא לשבירת כל המסגרות. רוסו לא מקבל את הגישה של "הסכמה שבשתיקה" ואי הפלת השלטון ברגע נתון, אינה בהכרח סימן להסכמה או לקבלתו. רוסו חיפש אם כן מערכת שבה יקרא הציבור עצמו לאשרר מפעם לפעם את הסכמתו למבנה המדיני. מכאן הוא מגיע למסקנה, שלמרות ששלב א' של המדינה אינו אלא מצב של ניצול זכויות אקראי ע"י אנשים מסוימים, הרי שדווקא מצב זה, מביא להכרה שחוסר יציבותה של המסגרת המדינית עשויה להביא למהפכה, ועל כן יביא להתקיימות אמנה ומחוקק המתנהלים ע"י אסיפות עם.

 

השלב הבא הזה, המבוסס על אמנה יכול לתרום לשינוי נוסף באופי האדם. אם בעת המעבר לשלב א של המדינה הפך האדם התמים ל"נוכל" או תקיף הנלחם על גריפת זכויות הרי שמדינה מתוקנת ומסודרת תביא לשיפור תכונות האדם. וטובות תייצר חברה הבנויה מיצורי אנוש מוסריים,. אנשים בעלי תייצה האדם

 

קצת על חייו

ז'אן ז'אק רוסו, איש המאה ה- 18 נולד ב- 1712, ונפטר בשנת 1778. רוסו היה סופר ומוסיקאי, פילוסוף והוגה דעות מדיני, יליד ז'נווה שעיקר פעולתו היה בצרפת.

 

מעטים הם הסופרים והוגי-הדעות, לא רק בעת החדשה, אלא בכל ההיסטוריה האנושית, שהרבו להשפיע על תקופתם ועל התקופות שלאחריה כרוסו. השקפותיו הן שעיצבו, במידה מרובה, את הרעיונות שהיו מונחים ביסוד המהפכה הצרפתית והרומאנטיקה. בדעותיו המדיניות הרחיק לכת מבני דורו, ולרעיונותיו בתחום החינוך נודעה השפעה אף על החינוך בימינו.

בימי ילדותו של רוסו הייתה ז'נווה רפובליקה עצמאית, שנהנתה מחופש דעות מדיני ומשפע כלכלי, מרכז קאלוויניסטי חשוב, שבה מצאו מקלט מדיני רבים מן הפרוטסטנטים הנרדפים. בבית אביו השען (שוויץ, לא?) הרבה לקרוא ולהאזין לשיחות ידידי אביו, וכבר בילדותו הושפע מדיוניהם בנושאי חופש הפרט וזכות-הבחירה. בגיל 16 (1728) יצא רוסו את עיר מולדתו והגיע לטורינו, בירת מלכות סאבויה, והפך להיות קאתולי. בטורינו עסק, במלאכות שונות, החל מחרטות נחושת ועד להוראת המוסיקה, והרבה לקרוא וללמוד.

 

בשנת 1744 הגיע לפאריס. וזכה לפרסומו הראשוני, באמצעות אופרה שכתב הו על בימת התיאטרון. בפאריס גם פגש את דניס דידרו, הפילוסוף שעתיד היה להיות מראשי האנציקלופדיסטים.

 

בשנת 1752 הוצגה אופרה נוספת משלו וזכתה להצלחה רבה. מהר מאוד התפרסם גם בזכות הגותו הפילוסופית וידיעותיו במדעים, והמסה שלו "על המדעים ועל האומנויות" זכתה בפרס ראשון של האקדמיה של דיז'ון. רוסו הוזמן לכתוב את הערכים על המוסיקה באנציקלופדיה הצרפתית הגדולה.

 

בחיבור אחר, "על הכלכלה המדינית", הציע שלוש דרכים לצמצום אי הצדק שבאי-השוויון הכלכלי: שוויון זכויות וחובות מדיניות, חינוך ציבורי לכל הילדים ושיטה כלכלית, שתעשה שימוש בהון ציבורי ותטיל מסים כבדים על ירושות ומותרות.

 

ב- 1754 ביקר רוסו בז'נווה, חזר לקאלוויניזם ושב ורכש לו זכויות-אזרח בארצו. בשובו לצרפת הלכו ונחלשו קשריו עם האנציקלופדיסטים ומלחמתם בדת ובמשטר. ב- 1755 פרסם את המסה "על מקורותיו ויסודותיו של אי-השוויון בין בני האדם", שבה טען שהרכוש הפרטי הוא שורש כל רע, וב- 1756 הסתגר בכפר כדי לכתוב את ספריו הגדולים.

ב- 1761 פרסם רוסו את הרומן "אלואיז החדשה", ובו נתן ביטוי לרעיונותיו המוסריים והדתיים, לרגשנותו ולהתלהבותו מהטבע.

ב- 1762 פרסם את "אמיל, או על החינוך", ובו תבע חינוך טבעי ואינדיבידואלי לילדים, ובאותה שנה פרסם גם את ספרו החשוב "על האמנה החברתית", שבו נתן ביטוי לרעיונותיו בדבר ריבונות העם, וזכותו לסלק את השלטון המפר אותה.

 

אימרה מפורסמת של רוסו: "הסבלנות מרה, אך פירותיה מתוקים"

 

אל השיעור הקודם