Get Adobe Flash player
דף הבית צרפת לפני המהפכה הצרפתית מונטסקייה
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית - מונטסקייה

 

מונטסקייה (1689-1755)

 

מונטסקיהצ'רלס לואי דה-סקונדט Charles Louis de Secondat (1689-1755) נולד בבורדו שבצרפת למשפחה אמידה. למרות עושר המשפחה, הוא נשלח בילדותו וגודל ע"י משפחה ענייה. בבגרותו למד מדעים והיסטוריה, ובסיום לימודיו עבד כעו"ד בממשלה המקומית. אביו נפטר בשנת 1713 ובשנת 1714 הוא התמנה לחבר הפרלמנט של בורדו. צ'רלס לואי דה-סקונדט נישא בשנת 1715 לז'אן דה-לטריג (Jeanne de Latrigue) שהביאה עמה נדוניה גדולה. דודו, הברון דה מונטסקייה שפרש עליו חסותו לאחר מות אביו, נפטר גם הוא והוריש לדה-סקונדט את כל הונו, את משרתו כנשיא הפרלמנט של בורדו, ואת תואר הברון של מוטסקייה. מאוחר יותר הפך להיות לחבר באקדמיה הצרפתית למדעים ולמד חוקים, וממשל של מדינות אירופה. הוא זכה לפרסום בשנת 1721 עם פרסום ספרו 'מכתבים פרסיים', אשר העביר ביקורת על סגנון החיים והחרויות של צרפת העשירה ושל הכנסיה. בשנת 1728 יצא מוטסקייה לסיור באירופה וביקר בהונגריה, טורקיה, איטליה, גרמניה ואנגליה שבה הוא נשאר למשך כמה שנים, ואף נבחר בשנת 1730 כחבר בחברה המלכותית הבריטית. ספרו "רוח החוקים" אשר פורסם בשנת 1748 היה לעבודתו המפורסמת ביותר.

 

הבעיה בצרפת, כפי שרואה אותה מונטסקייה אינה המלוכה עצמה אלא המלוכה האבסולוטית, ושלוש שנות שהותו באנגליה הפכו אותו לאוהד מושבע של השיטה הבריטית. הסטירה שלו 'מכתבים פרסיים' שהפכה להיות לרב מכר היתה העדות הראשונה למחשבותיו על השלטון בצרפת. זהו סיפור מסעותיו של נסיך פרסי באירופה, המתכתב עם שומר ההרמון. השומר "הנאמן" מדווח לו על בגידות לכאורה המתרחשות בהרמונו בעת העדרו, ובכלל זה גם בגידת אשתו הנאמנה. הנסיך מצווה לנקוט בצעדים חמורים נגדן ורק בעת חזרתו הביתה הוא מגלה שהכל היה תרמית, ומתחרט על כל החלטותיו. הנמשל בספרו הוא, שמי שנחשב בשלטון הריכוזי כשליט חזק מאוד, הוא בעצם שליט חלש כי כל אלה שתחתיו מרמים ומסתירים את המידע האמיתי על מנת ליצור לעצמם "חלקת אלוהים" קטנה משל עצמם. צרפת, אם לא תיזהר, תמצא עצמה באותו מדרון של התפוררות. מסקנתו היא שבטווח הארוך לא מביא האבסולוטיזם לכוח, אלא להיפוכו של דבר.

 

את דעתו המלאה והמסודרת בעניין שלטון אבסולוטי לעומת "מלוכה תקינה" הציג מונטסקייה בספרו "רוח החוקים". חוקים המסדירים את מהות השלטון אינם רק חקיקה גרידא או מהלך טכני, אלא התאמה לשיטה הגורסת שהחוקים הם חלק מתוך חברה שלמה (ומבחינה מסויימת מזכיר את חשיבתו של אפלטון) על כל צדדיה: חינוך, מבנה ואפילו אקלים וגאוגרפיה.

מונטסקייה מדבר על שלושה סוגי משטר, ובניגוד לחלוקה המספרית של יוון הקלאסית – "שלטון יחיד", "שלטון מיעוט", "שלטון הרוב" וכו', הוא מחלק את השלטון לפי: רפובליקה, מלוכה ועריצות.

 

מלוכה ועריצות הם שני הפכים, שני דברים שונים לחלוטין, אך מלוכה ואצולה הם היינו-הך ומשלימים זה את זה. צורת השלטון השלישי, הרפובליקה היא בעיניו השלטון הרצוי באמת. ברפובליקה, אנשים פועלים מתוך דחפים פטריוטים, ומילת המפתח של הרפובליקה היא יושרה – יושר, וירטו, אינטגריטי. היושרה של הרפובליקה מבטאת תכונה פנימית ודחפים אישיים המביאים אנשים לחנך ולפתח חברה שאינה חומרית ביעדיה, אלא מסתפקת בצניעות, בצרכים מתונים וללא מותרות. אולם בגלל תכונותיה אלו, אין הרפובליקה יכולה להיות שיטת שלטון של מדינה גדולה אלא של מדינה קטנה כשוויץ למשל, וצרפת לא יכולה להרשות לעצמה שלטון מסוג זה. מדינה כצרפת צריכה לאמץ את שיטת השלטון השניה בעדיפותה – המלוכה.

מילת המפתח של המלוכה היא "כבוד". נקודת המוצא של המלוכה היא הכבוד. אופי החברה ברפובליקה הוא אופי של שויוניות. המלוכה לעומתה מטפחת את ההיררכיה. בהיררכיה יודע כל אדם ובכל רמה את מקומו וכיצד להתנהג. שלטון החוק הוא אלמנט חשוב של המלוכה, וכמובן, בצורה שונה לחלוטין מגישתו של הובס. לשלטון המלוכני יש תהליכים קבועים ומוסדות שלטוניים שיש להם סמכויות. אצל הובס, מוסדות אלה הם סימן של חולשה אולם מונטסקייה רואה בהם את המקור לחוסן השלטוני. הסדרים קבועים והיררכיה ברורה מסדירים את אופן הביצוע של ההחלטות. כדי לשמר את שלטונו ואת המסגרת חייב המלך לתת כבוד להיררכיה ולמנגנון השלטוני. הכבוד וההתיחסות יוצרים קביעות, סדר ומבטיחים המשכיות, גם לאחר מות המלך. מונטסקייה מבחין בין המלך כאינדיבידואל, לבין הדמות הקואופרטיבית, השלטונית, בה מהווה המלך חלק מהממסד המעניק לו את הכוח והיציבות. מלך שינסה להיות עריץ, לפגוע בהיררכיה ולפרק את החוקים והסדרים יפגע בסופו של דבר בעצמו. הרמה בהיררכיה שאחראית לקיום ההסדרים והחוקים היא האצולה, ומונטסקייה אינו רואה כל הבדל בין חשיבותה לחשיבות המלך.

 

השלטון בצרפת, לדעתו של מונטסקייה, עלול להדרדר למצב של עריצות. מילת המפתח בעריצות היא "פחד" והיא בהכרח מחלישה את המשטר. בצורות המשטר האחרות, הרפובליקה והמלוכה, יש תמריץ ברור לאזרח להתאמץ ולהתקדם. משטר עריץ לעומתם, מדכא כל תמריץ וכל רצון להתקדמות. במשטר כזה, כל מי שמתקדם ומצליח, הופך להיות איום. העריצות על כן, מטפחת את השיויונות ברמה הנמוכה ביותר, ומזמינה (כבר על פי "מכתבים פרסיים") טפשות, טיוח, הלשנות, שקרים וכו'. החלטות העריץ יבוצעו ע"י הפקידים, אך לאו דווקא על פי כוונתו או על פי רוחה.

 

כדי להימנע מעריצות, זקוק השלטון לשני חישוקים:

  • חישוק פסיבי - כמו לוק, כך גם מונטסקייה טען שיש תחומים שהם מחוץ לשלטון. התחום הדתי למשל הוא תחום שבו חוסר המעורבות היא ערובה לשלטון בטוח. אחד הקטעים היותר מרגשים בספר "רוח החוקים" הוא תאור פעילות האינקוויציה בספרד במאה ה-15 וגרוש יהודי ספרד (1492). תחום אחר למשל הוא תחום חופש הביטוי.
  • חישוק אקטיבי – אין זה מספיק להגביל את השלטון במצוות "אל תעשה". על מנת שהשלטון לא ירכז יותר מדי כח בידיו, יש צריך ליצור שלטון של הפרדת רשויות. בעניין זה ראה מונטסקייה לנגד עיניו את המודל הבריטי. אגב, מודל זה לא ממלא את הפרדת הרשויות בצורה מלאה, עובדה שכפי הנראה נעלמה מעיניו של מונטסקייה בזמנו, (הממשלה הבריטית חולשת למשל על סדר היום ועל כן גם על החקיקה, אין עליה ביקורת שיפוטית, והיא אינה מקיימת הפרדה מוחלטת של הרשויות) והוא ראה במודל האנגלי כמודל העונה על שאלת הפרדת הרשויות. לימים, בימי המהפכה הצרפתית, היה אפילו ניסיון לחקות את המבנה האנגלי.

אם פתרונו של מונטסקייה למשבר בצרפת הוא דילול כוחו של המבנה הריכוזי, הרי שאצל רוסו הפתרון שונה. על פי רוסו, כפי שנראה בפרק הבא, אפשר להמשיך בשלטון ריכוזי, אך לא בידי שליט יחיד. אם החשיבה האבסולוטית הגדירה את השלטון בסגנון "רק המלך יחליט", הרי שרוסו טוען ל- "רק העם יחליט".


 

מידע כללי נוסף הקשור למונטסקייה

מונטסקייה, שהיה לדעת רבים תלמידו וממשיכו של אריסטו ומייסד הפילוסופיה הפוליטית המודרנית, סבר שמידת החופש שממנו נהנים האזרחים, תלוי יותר בהפרדת הסמכויות ובקביעת הגבולות של כל אחת מזרועות השלטון מאשר ממקור הסמכות. בספרו "רוח החוקים", ספר XI, פרק 6, אנו קוראים:

  • "ברפובליקות האיטלקיות, שבהן שלושת הסמכויות הן מאוחדות, יש פחות חופש מאשר במונרכיה שלנו."...
  • "למרות שבתי המשפט לא חייבים להיות קבועים, השפיטה חייבת להיות קבועה, וזאת עד כדי להיות תמיד לפי האות של החוק. אם החוקים מוחלפים בדעות הפרטיות של השופט, אז האנשים חיים בחברה מבלי לדעת מהן חובותיהם."...
  • "כפי שכבר אמרנו, השופטים הם לא יותר מאשר הפה המבטא את המילים של החוק, פשוט יצורים פסיביים, שאינם יכולים לרכך את כוחו או את חומרתו."...
  • "החיים והחופש של האזרחים יהיו נתונים לשליטה שרירותית, מאחר שהשופט יהיה אז המחוקק."
  • "החירות היא הרשות לעשות כל מה שהחוקים מתירים, אילו היה יכול האזרח לעשות מה שהם אוסרים, לא היה אז בעל חירות, שכן גם אנשים אחרים היו משתמשים באותה הזכות"

 

מונטסקייה, מקיאוולי והנקודה היהודית

שלא בטובתם, וכמובן שאף ללא ידיעתם (שהרי שניהם נפטרו שנים רבות לפני כן) השתרבב שמם של שני הוגי דעות אלה אל אחד מהזיופים האנטישמיים המפורסמים ביותר - "הפרוטוקולים של זקני ציון", הזיוף הידוע לשימצה של מיסמך המתיימר להיות תוכנית לייסוד מדינה יהודית עולמית.

מקורם של הפרוטוקולים, בחיבורו של עתונאי צרפתי אלמוני, מוריס ז'ולי (Maurice Joly) בשנת 1864. היה זה דיאלוג סאטירי על הקיסר נפוליון השלישי, המתנהל כביכול בגיהינום בין מאקיאוולי לבין מונטסקייה על מקורות העוצמה, וכיצד יש לכובשם. בחיבור המקורי כלל לא הוזכרו היהודים.

בשנת 1868 השתמש מחבר גרמני בשם הרמן גודשה (Hermann Goedsche) בחוברת זו כבסיס לרומן. גודשה, שכתב תחת הפסבדונים (שם ספרותי) סר ג'ון רדקליף, הכניס לתוך ספרו סצינה שבה התכנסו רבנים ב"בית-קברות מסתורי בגטו של פראג", שם הם קשרו קשר להשתלט על העולם. הקשר היה כה חשאי, עד שנשמר בסוד אפילו מפני האומה היהודית עצמה.

החוברת והרומן, שימשו את המשטרה הצארית לחיבור הפרוטוקולים של זקני ציון, שראו אור ב- 1905, ומתארים פגישה שהתקיימה כביכול ב- 1897, בעת ייסוד התנועה הציונית.

סיפורו הדמיוני של גושה, שימש מאוחר יותר גם את התועמלנים הנאצים כהוכחה דוקומנטארית, מתועדת, לקונספירציה העולמית של היהדות. בשנות ה- 30 הוציא יוהן פון לירס לאור מחדש את הפרקים של הפרוטוקול המטפלים בקונספירציה היהודית, כחיזוק, וכהצדקה לאנטישמיות הגוברת. העובדה שבשנת 1934 קבע בית-משפט בברן, שוויץ, כי הפרוטוקולים אינם אלא פלגיאט (גניבה ספרותית) של ה"שטויות המגוחכות" של ז'ולי, וכי הם "ספרות ניבזה וניקלה", נוצלה ל"הוכחה" נוספת של השפעתם של היהודים על בית-המשפט.

 

 

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא