Get Adobe Flash player
דף הבית המאה ה-17 ג'ון לוק
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית - ג'ון לוק

 

הפילוסופיה של ג'ון לוק, John Locke(1632-1704)

 

ג'ון לוקג'ון לוק הוא נציג העמדה הפרלמנטרית. שיטתו זו היא שהורידה את הגישה האבסולוטית והנציחה את ה'חוקה המלוכנית' – מלך הכפוף לרשות מחוקקת.

תורתו של לוק, היתה בעצם תשובה לאתגרים האינטלקטואלים של מדע המדינה שהציב תומס הובס (למרות שבאופן פורמאלי, תשובתו היא להגות אחרת – סיפרו של רוברט פילמר הפטריארכיה).

 

הויכוח מול תורות אחרות

התורה המדינית השלטת בימיו של לוק היא הגישה האבסולוטית ובעיקר זו שנוסחה ע"י הובס. בבואו לטעון לדרך שלטונית חדשה, בחן לוק קודם לכל, את הטיעונים המלוכניים האחרים והגיב להם.

 

אחד הטיעונים הבסיסיים, טיעון שהיה נשוא ועיקר בספר הפטריארכיה והופיע כבר אצל בודין, הוא ההשוואה בין סמכות האב לסמכות המלך. כשם שיש לאבי המשפחה סמכות בלעדית כך יש למלך את הסמכות המקבילה, אבל בסדר גודל של המדינה כולה. לוק מתנגד לגישה זו וטוען שיש להבחין בין סמכות וכבוד. לאב אין סמכות מוחלטת. היא קיימת רק כלפי בניו הקטינים אך לא כלפי הבגירים. וגם אז, קיימות גם סמכויות אחרות במשפחה, האם למשל. לחיזוק טענתו הוא מביא את הדיבר החמישי בעשרת הדברות: "כבד את אביך ואת אימך". ממנו הוא מסיק שמה שקיים תמיד הוא הכבוד, שאינו משתנה (גם למשל אם וכאשר ההורים נפרדים) וקיים גם לגבי היררכיות משפחתיות אחרות, הסב למשל. הסמכות לעומתו, אינה קיימת תמיד. אבל לוק לא מסתפק בדוגמא התנכית, ומתייחס גם לאריסטו, שביסס את הפילוסופיה המדינית שלו על חוקי הטבע – המשפחה והמסגרות שסביבה. לדעתו, הדמות המשפחתית שאצל אריסטו לא באה לציין בהכרח מצב נתון אלא שלב התפתחותי של החברה - מרמת המשפחה אל רמת המדינה. ההתיחסות אל שני שלבים בסולם כאילו הם מתקיימים בעת ובעונה אחת, בטעות יסודה.

אבל הויכוח העיקרי של לוק הוא כמובן עם הובס. ומאחר והובס ביסס את תורתו על תשתית תאורטית של "מצב הטבע", נאלץ לוק להתייחס ולנתח מצב זה בכדי להניח בסיס תיאורטי שיאפשר ויכוח הוגן ומעשי עם טיעוני הובס.

 

את הניתוח מתחיל לוק בתמונת מצב האדם בטרם היות המסגרת המדינית. על פי הובס, מצב הטבע שווה למצב מלחמה, ולכן ראוי לשלם כמעט כל מחיר כדי לחלץ את עצמנו ממנו ולעבור אל המצב המדיני. לדעת לוק, מציג מצב הטבע תמונה שונה לחלוטין. ראשית ישנם כללי חברה והתנהגות. אנשים בדרך כלל משתפים פעולה אחד עם השני, לא פוגעים לרעה זה בזה גם ללא נוכחות שלטון מרכזי. כדוגמא הוא מביא את אורח החיים של האינדיאנים באמריקה הרחוקה. ניתן להבחין בכללי התנהגות בסיסיים ביחסים שבין השבטים בינן לבין עצמם. יש "כללי משחק" ברורים ואין מצב של "חרב איש ברעהו" (יש לזכור שמדובר בעת ראשית התישבות האמריקאית, ובטרם מלחמת העצמאות).

לוק מודה שישנם חריגים. לעיתים, יש מי ששובר את הכללים, ומנסה להשתלט פיזית עלינו ועל רכושנו. אדם כזה שמבקש לשעבד אותנו, מעמיד עצמו במצב של מלחמה מול החברה. אולם זו מתגייסת ופועלת להורדתו, ומחזירה את החיים לשגרה. ואם אמנם מתנהג הטבע בהתאם לדעתו של לוק, ולא החריגים הם המאפיינים אותו. המסלול שהובס מתווה אם כן, הוא קיצוני ואין כל סיבה לצעוד בעקבותיו.

 

עם זאת לוק לא מתחמק מויכוח ישיר. גם אם נקבל, טוען לוק, ולו גם לצורך הדיון בלבד שמצב הטבע הוא מצב מלחמה, עדיין עדיף מצב המלחמה על המצב המדיני של הובס (הוא אומר את כל זאת מבלי להזכיר את שמו של הובס, ולו גם פעם אחת בלבד). במצב מלחמה שבמצב הטבע, מתייצב האדם מול אויב כשהכוחות מתפצלים בין הצדדים היריבים, נוצר מצב של שויון המותיר סיכוי ניצחון. אולם אם מלחמתו היא מול השלטון עצמו, שהוא גורם מרכזי שכל הכוח מרוכז בידיו – אפסו הסיכויים לחלוטין. לכן, הפניה ממצב הטבע שעל פי הובס אל שלטון אבסולוטי של הובס הוא פניה מן השועלים אל האריות, מן הפח אל הפחת.

 

מדוע צריך מסגרת מדינית?

אולם, אם מצב הטבע הוא כל כך טוב, למה צריך כלל פתרון מדיני? התשובה לשאלה זו, אומר לוק, היא הנושא הכלכלי.

 

בתחילה, עוד בטרם נתגבשו מסגרות חברתיות רחבות, היו כל המשאבים משותפים. מזון, לבוש ומעון היו כל מה שסיפק הטבע. ציד, דיג, קטיפת פרי היו האמצעי להפוך רכוש ציבורי לפרטי. במונחים כלכליים ניתן לומר, שהדרך לִרְכּוֹש רכוש פרטי היתה בהשקעת העבודה – להשליך חכה, לפרוס מלכודות צייד או להשתלט על מערה. אולם, העבודה לבדה לא יכולה היתה לצבור רכוש ולשמרו.

 

ואז הופיע גורם נוסף - הכסף. הכסף הוסיף ממד של צבירה ושימור. התיחסות כזו אל הרכוש הפרטי, הופיעה כבר אצל אריסטו (ולוק אכן מתייחס לכך), בעצם התנגדותו אל הרכוש המשותף שבהגותו של אפלטון. כסף מוסיף ממד של ערך. את ערכו של שטח אדמה חקלאית ופוריה, ניתן להעריך ולהשוות בכסף.

 

מרגע שהעבודה והכסף משלימים זה את זה נכנסת לתמונה משוואה חדשה – "זמן שווה כסף". ומרגע שהזמן הוא כסף, אין האנשים יכולים לְפָנוֹת זמן לכל דבר. שיקול זה מעלה את הבעיה הבטחונית. אין האדם יכול תמיד להקדיש זמן לבעיות של בטחון. הוא עסוק בנושאי הכלכלה היומיומיים.

 

בשלב זה של חיי החברה, יש צורך ברשות מרכזית שתטפל בנושאי הבטחון ובנושאים אחרים שהאדם זקוק להם, כי אינו יכול להקדיש להם לא את הזמן ולא את האמצעים. במקביל לכך קובע לוק, הרכוש הפרטי קודם למדינה ולו רק בשל העובדה ההיסטורית – הרכוש הפרטי קדם מבחינה היסטורית למסגרת המדינית - שנוצרה בשל הרכוש הפרטי. הצורך בשמירה על הרכוש הפרטי, מחייב יצירת מערכת חוקים שבנויה באופן שויוני, דהינו שכולם שווים בפניה. החוק הבסיסי, חוק הטבע הוא חוק מחוספס (Rough Justice) שיש למקדו, להגדירו ולפרשו. משום שאם נפגע יצטרך לטפל בעצמו בנושאי בטחון, להשיב רכוש שנגזל למשל, הרי שימצא שהוא גם השופט וגם ההוצאה לפועל. ואם הנפגע הוא גם השופט, אל לנו לחפש מערכת אובייקטיבית של צדק.

 

מבנה המדינה על פי לוק

משמעות צורך זה, היא מערכת מדינית אשר תשחרר אותנו מהצורך לעשות דין לעצמנו ושתדאג למערכת חוקים שהכל שווים בפניה. פה בעצם, מגיע לוק אל הגדרות המדינה כפי שהוא רואה אותה, ופה מצוי ההבדל המהותי שבינו לבין הובס. הוא מדובר על מערכת הבנויה מרשויות. המערכת המדינית של שלטון אבסולוטי, אינה פתרון משום שעל פיה, לא כולם שוים בפני החוק. השלטון העליון שומר לעצמו זכויות שהם מעל לחוק, ויש לו את היכולת החוקית לפגוע ברכוש הפרטי. פתרון זה לא רק שאינו תואם את השקפתו של לוק אלא אף עומד בסתירה לה. מערכת מדינית לפי חשיבתו של לוק, צריכה שתהיה לה רשות מחוקקת שתחוקק חוקים השוים לכל נפש, ורשות השופטת - ליישומם.

 

הסבר יפה לכך, מצוי בספרו של שלמה אבינרי, רשות הרבים (עמ' 107):

"אצל הובס, פירוש היווצרותה של הרשות המדינית הוא, כי בני האדם מסרו לידיה את מכלול רצונם, את סך הכל של כושר פעילותם הלגיטימית, ואילו אצל לוק, אין בני האדם מוסרים לשלטון את זכויותיהם הטבעיות כי אם מפקידים בידיו את הזכות לשמור על זכויות אלה. השלטון מתמנה לשמור על הזכויות הנשארות בחזקתם של האזרחים, וברור כבר בשלב זה שכתוצאה מכך קיים קריטריון שלפיו ניתן לבדוק את השלטון, אם אמנם ממלא הוא את תפקידיו כיאות. בניגוד להובס, אין השלטון נוסח לוק זוכה בסמכות האבסולוטית, כי אם בסמכות מוגבלת ומותנית, וקיומן של הזכויות הטבעיות נשאר בגדר קריטריון לבחינתה של סמכות מוגבלת זו."

ההנחה או האפשרות שהרשות המחוקקת תיצור חוקים שיפגעו בעם אינה סבירה. הפרלמנט של התקופה ההיא נבחר אמנם ע"י מיעוט של העם, כאחוז אחד בלבד, אולם אחוז זה בא לרוב מתוך האוכלוסייה המבוססת, וקשה להניח שזו תחוקק חוקים שיפגעו בעם ובעצם, בהם עצמם. הסכנה לפגיעה בעם ולניצול לרעה של הסמכות באה אם כן מהרשות המבצעת שהיא המלכות. (לוק מחלק את הרשות המבצעת בין רשות האחראית לפעולות וניהול המדינה השוטף – המלך, לבין רשות פדרטיבית, האחראית על קשרי החוץ של המדינה).

 

מה הם הכללים על פי הם יִקָבַּע מה מותר ומה אסור? מילת המפתח היא זכות הקניין (property). מתוך ניתוח של מקורה הלטיני של המילה משתמע שכוונתו של לוק בקניין כוללת שלושה תחומים: חייו של האדם, חירותו ורכושו.

 

לוק דן באפשרות סילוק המלך, ובהטלת סנקציות ע"י הפרלמנט. הוא מציג דוגמאות, למצבים בהם יהיה צורך בסנקציות כאלה:

מלך עשוי להיות מלך מוצלח, שבכוח הצלחתו ואישיותו יִמָצֶא פעיל גם בתחומים שבהם יניח שיש לו "זכות בכורה" (פררוגטיבה). העם יסכים לרוב, ולו רק בזכות הצלחותיו של המלך, לעסוק בהם בתחומים או בדרכים שבחר (לוק רומז בכך למלכים מסוגו של הנרי השמיני ואליזבט הראשונה). אולם מה יקרה אם יורשים חסרי יכולת יחשבו שזכויות אלו מגיעות גם להם, ויִמָצאוּ פוגעים בקנינם של אזרחים? ומה יקרה אם מלך יפעל בדרך הפוגעת בקנין אפילו ללא פררוגטיבות שבאות בדרך ירושה? במקרים אלה מתיר לוק את זכות המרד. בעיניו, המורד הוא המלך עצמו, ולא הפרלמנט המנסה לפגוע בו.

 

אולם מרד זה עניין מסוכן. היתר למרד יכול ליצור אנרכיה, ותשובתו של לוק לעניין היא פרגמטית לחלוטין. אף אחד בשלטון אינו שש אלי קרב, והציבור לרוב מוכן, כל עוד "לא מגיעים מים עד נפש" למחול על חטאים אלו ואחרים, ונוצר איזון בין העם ובין השלטון. איזון הנובע מידיעת המלך שהאמון שניתן לו קיים כל עוד לא ימשכו אותו חזרה, ואף אחד מהעם לא יעשה זאת, כל עוד הוא פועל בצורה "הגיונית".

 

לסיכום, לוק מציב מסגרת שלטונית שהיא מלכות חוקתית. המלך שהוא הרשות המבצעת ניצב, יחד עם אזרחיו האחרים מתחת לחוק. רשויות עצמאיות אחרות אחראיות לחקיקת החוקים וליישומם – הרשות המחוקקת והרשות השופטת. המערכת כולה חייה תחת "איום" של אפשרות הסנקציות או אף מרד, איום שמכניס את המערכת כולה ליציבות של תועלת הדדית.

 

לוק מקדיש מחשבה ורעיונות גם לנושא הדתי. הסוגיה הדתית היתה המקור להזין את מלחמת האזרחים שבאירופה ואת המלחמות שבין המלך והפרלמנט באנגליה (הפוריטנים בראשות קרומוול נגד המלך). כל קודמיו טענו שהדרך לטיפול בסוגייה הדתית היא הכפפת הדת לשלטון המדיני, ואפילו (אפלטון, מקיאוולי והובס) איפשרו את ניצול הדת לצרכי השלטון.

 

לוק הוא הראשון להפריד בין הדת והמדינה במובן של הפרדת רשויות בת זמננו, כעיקרון ולא כ"חוכמה מדינית" נוסח הובס. גישתו של לוק טוענת שאם איננו רוצים מעורבות של הדת בנושאי השלטון המדיני, הרי שיש ליישם את העקרון הזה באופן הדדי ולמנוע את התערבות המדינה בעניני הדת (בהסתייגות של "דת נורמלית" ולא איזה שהם רעיונות דתיים קיצוניים, כאלה המטיפים להרג, קורבן אדם וכו'). דרך חיים כזו של הפרדה מלאה לא תמנע על פי דעת לוק מבני כל הדתות, להיות מעורבים בממשל.

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא