Get Adobe Flash player
דף הבית המאה ה-17 הובס
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית - תומס הובס

 

תומס הובס Thomas Hobbes (1588-1679)

 

תומס הובסבשנת 1651 פרסם תומס הובס את ספרו "לוויתן" (Leviathan). הספר נכתב בעיצומה של המהפכה הפוריטנית שבראשות קרומוול, והוא מהווה כתב הגנה לשלטון מלוכני. בספר זה בונה הובס את תורת המדינה שלו, על יסוד השקפותיו הפסיכולוגיות והפיסיקליות.

 

תאור היחסים הבסיסיים שבין בני האדם

בויכוח ההיסטורי שהתגלע, עמד תומס הובס בצד המלוכני של המתרס. אולם טיעוניו חרגו מהעמדה המלוכנית המסורתית שעל פיה נהנה המלך מהסטטוס של "מורם מעם" - הן בשל מעמדו והן בשל כישוריו האישיים. כישוריו האישיים של המלך לא מעלים ולא מורידים מאומה מבחינת התפקיד המדיני שהובס מייעד לו בהגותו. נקודת המוצא של תומס הובס היא מצב חוק הטבע שבו, על פי הפילוסוף, "כל דאלים גבר". מצב הטבע הוא מצב של היעדר נורמות. לא כי זהו מצב טבעי כל שהוא, אלא משום שהנורמה עצמה היא יצירה מלאכותית של החברה האנושית. נורמה איננה מצב שהתקיים בהיסטוריה, אלא תיאור של סדר חיים ומצב היפותטי. במצב זה, אומר הובס, מתקיים שוויון בין כל בני-האדם, והתוצאה היא אי-ביטחון. במצב הטבע כל אחד עושה מה שהוא יכול ורוצה, כשהמסגרת המגבילה היחידה היא האפשרויות הפיסיות והמנטאליות שלו. דרך חיים זו והתנהלות בשיטת "כל אדם לעצמו" מביאה לאי-ביטחון ולמלחמה. מסקנתו של הובס מכך היא שב"מצב הטבע" תתקיים תמיד מלחמת הכל בכל: כל-אחד ינסה לחסל כל-אחד, כדי לקדם סכנה אפשרית.

 

הובס אינו הראשון לדון בחוק הטבע. הוא עצמו מודע לכך שאריסטו לפניו, טען שעל פי חוק הטבע יש שווים ויש שווים יותר כמו האב במשפחה או היווני מול הברברי וכו', אך הובס כופר בטענה זו. לדעתו האנשים שווים זה לזה אבל כל אחד משוכנע שהוא הטוב ביותר, הצודק ביותר ולכן אין אדם המוכן לציית לזולתו. כל אחד חושב שהוא יכול להיות השליט. המצב השוויוני הבסיסי, העדר ההירארכיה, העדר היכולת למדוד "למי ישי יותר כבוד" מונע את היכולת לדעת מי עולה על מי, ובעיקר משום שיש לכוח מרכיבים רבים: כוח, יופי, עושר, קשרים וכו'. התוצאה המתבקשת היא שהחברה נמצאת במצב של תחרות מתמדת. אנשים שואפים למלא או לספק את תאבונם, וכל פעולה ואפילו ערכים כידידות או הכרת טובה, ניתנים לפרוּק לגורמים בסיסיים של שאיפה לספק גחמה כלשהי, ורצון להמנע ממצבים בלתי נעימים – צער, כאב. וכיוון שכולנו שווים, ולכולנו יש פחות או יותר את אותם השאיפות, אנחנו נמצאים במצב תמידי של סכנת התנגשות. כל בני האדם משולים לכדורים על שולחן ביליארד, שתמיד מתנגשים זה בזה. הובס ניהל קשרים אישיים עם אנשי המדע של תקופתו: גלילאו ואחרים, והאמין בזרימה ותנועה בלתי פוסקת.

 

האדם הבודד רואה בזולת מתחרה לשאיפותיו, והעימות על כן הוא בלתי נמנע. מעמדו הטבעי של כל אדם מקנה לו את הזכות לנקוט בכל האמצעים שביכולתו להגן על עצמו – אפילו עד לחיסול יריבים. במצב כזה, אומר הובס, "Life is Nasty, Brutal and Short” - "האדם חי חיים דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים".

 

היחסים עם הדת ובין מדינות

לדעת הובס, כולם מתנהגים על פי אותה שיטה ואין מי שיעשה סדר. גם הדת אינה מקור לסדר ואין על מי לסמוך - גם לא על אלוהים. ליהודים בתקופת שמואל הנביא למשל, היתה סמכות דתית. אולם בָּנָיו של הנביא חטאו, וכל הסמכות שהיתה למנהיגות הדתית בקרב הציבור התמסמסה. כך גם בנצרות. תומס איש אקינו למשל, ניסה להציל את סמכות הכנסיה ע"י יבוא של תורות אחרות – אריסטו.

 

הובס לא פוסל את הדת אלא משתמש בה ככלי, כאמצעי להרגעת האוכלוסייה. הדת לא יכולה להבטיח סדר, ו"תגובת השמיים" אינה מיידית, ולכן, במצב מלחמה למשל, אין לדת יכולת להביא לכלל הכרעה או שינוי. גם לשבועת האמונים לדת אין משמעות מלאה, משום שאין אינדיקציה "מלמעלה" שהדברים אכן התקבלו. ומאחר ובמצב הטבעי, אין חברה, יש רק אינדיבידואלים - פרטים שמתנגשים זה בזה, אין הדת יכולה לשמש כדבק המאחד.

 

תיאור זה של בני האדם לפי חוק הטבע בטרם היות המסגרת המדינית, נכון גם ליחסי המדינות בינן לבין עצמן. המצב המתואר ע"י "אדם לאדם זאב" – מצב בו כל מה שיצבור האדם בעמל כפיו עלול לרדת לטמיון אם וכאשר מי שהוא אחר יגזול הכל, נכון גם בין המדינות בינן לבין עצמן. במצב שבו אין שלטון על, עומדת כל מדינה לעצמה, בעצמאות מוחלטת אבל בבדידות מזהירה. כל מדינה מנסה להתחכם לרעותה – בונה ביצורים, שולחת מרגלים, ומחזקת את צבאה מתוך תחושה שמלחמה עלולה לפרוץ בכל רגע ורגע.

 

פתרון מדיני

המצב האישי אם כן קשה ומסובך. אם האדם צריך לדאוג לעצמו ולעניני הבטחון האישי שלו, לא יהיה לו את הפנאי הנדרש לעסוק בעניני הקיום הפיזי ברמה גבוהה יותר. אמנם, עדיף היה לגייס את "ההדדיות" ולוותר באופן מוסכם על הזכות לתקוף איש את רעהו. אולם, די באחד שלא יעמוד בהסכם כזה, על מנת שכל הסדר ההדדיות ייפול. במצב כזה, הדרך היחידה להבטיח השרדות ההסכם היא בגיוס כוח חיצוני כלשהו.

 

הפתרון לדעתו של הובס אם כן, הוא הסכם בין בני האדם לפיו כולם יוותרו על זכותם להשתמש בכוח וימסרו את הזכות הזו לריבון, כלומר לשלטון. אין זה משנה מי יהיה בשלטון, עקרונית יתכן שה"ריבון" הזה יהיה מורכב ממספר אנשים, אולם הובס העדיף שלטון יחיד של מלך. כדי שהריבון יצליח בתפקידו שלטונו חייב להיות שלטון אבסולוטי, כלומר שלטון שהאזרחים מחויבים לציית באופן מוחלט לכל החלטותיו ושרק בידיו יש סמכות להפעיל כח. חובה זו פירושה וויתור על הזכות הבסיסית של כל אדם לחופש, שכן מה שהוא חופש עבור אחד משמעותו הפעלת כח מבחינתו של האחר.

 

הובס/מקיאוולי? הובס/בודין?

לשליט הזה, הלוויתן, יש את מלוא הסמכויות. מבחנו היחיד היא ביכולתו "לשבור" את חוק הטבע של האלימות המתבקשת, ולספק לבני האדם בטחון. אין הוא מחויב להשמע למסורות ותיקות ולחוקים ישנים, ובזאת יש דמיון מה לשליט הכל יכול של מקיאוולי.

 

דמיון נמצא גם ביחסו של הובס אל הדת. כאן הובס מזכיר בהחלט את גישתו של ההוגה האיטלקי שחי כמאה ושלושים שנה לפניו. הובס מאפשר לשליט סמכות בלתי מוגבלת בשאלה הדתית. אם תפקידו הוא לדאוג לשלום, אז יש לאפשר לו את הכלים למניעת סכסוכים דתיים בעלי פוטנציאל לפגוע בשקט ובשלום. כאן, כמו מקיאוולי, מציע הובס להשתמש בדת ככלי. המאמין הדתי ינסה בדרך כלל למצוא את הצידוק לפגיעה בו - בחטאים שלו עצמו (אמיתיים או מדומים...) ולא יטיל את האשם בשליט.

 

אולם, בתחום העקרוני של משמעות ההגות המדינית, למרות הדמיון שבין שתי התורות, הרי שיש הבדל עקרוני בין השתיים. בעוד מקיאוולי רואה את חזות הכל בשליט עצמו, וכל שהוא בא לפתור הן בעיותיו של השליט, ולטווח הקצר בלבד, הרי שהובס מדבר על שיטה ארוכת טווח. מטרתו היא הנתין עצמו, בטחונו והמדינה. על פי הובס יש כאן מערכת שלטון "אוטומטית" מאב לבן, הדומה לריבונות של בודין. דומה, אך לא לחלוטין. בודין מציע למשל את גישת "היה חכם". הוא מעניק לריבון את מלוא הסמכיות, אך מציע לו לנהוג בם במשורה ובחוכמה. הוא מציע לשליט לא להתערב בנושאים גדולים ורגישים כמו חקיקה ושיפוט. הובס לעומתו, טוען שגישה זו תוביל בסופו של דבר לעצמאות הרשויות. אמנם, לכאורה תהיה פה רק האצלת סמכויות, אך בפועל, הדימוי הוא שיקבע, ואם הרשויות יְרָאוּ עצמאיות ומנותקות מהשליט, הן תהיינה כאלה בסופו של דבר. שליט שינסה להחזיר לעצמו את הסמכויות שֶּׁהְאֱצִיל, ימצא עצמו מול מרד, ויכשל. (הובס אמר זאת כמובן, על סמך נסיונו עם צ'רלס הראשון לבית סטוארט).

 

מרד, כן או לא?

חוק הטבע שהוא הבסיס לכל תורתו, מבטיח את השלום ואת כִּיבּוּד החוזים, ומי שממונה בפועל על השכנת השלום ועל שמירת החוזים הוא המלך. מכאן, שחוק הטבע הוא חוק השליט ומכיוון שכך, מרידה לא באה בחשבון בשום מקרה ותחת שום תנאי. על פי דעתו של הובס, אין גם טעם במרד כי ממילא ייטיב השלטון האבסולוטי עם העם. אמנם, תתכן האפשרות שלעיתים יעלה לשלטון שליט שינצל לרעה את סמכויותיו, אבל בדרך כלל, כך הוֹבס, שליט טוטליטארי ייטיב עם המדינה כי עדיף להיות שליט על מדינה חזקה ומפותחת מאשר על מדינה נחשלת. וכאן, בנושא המרד, מגיע הובס לאחת הסתירות הפנימיות המובנות מעצם הופעת הספר הלוויתן. מה יקרה אם, כמו במקרה של צ'רלס הראשון - תהיה מרידה שתצליח? האם מותר לנאמני המלך שהוצא להורג למרוד בשלטון החדש? על פי עיקרי תורתו של הובס, אין זה משנה כלל מי השליט, ויש לכבדו באשר הוא שליט. אם כך, כיצד יצא הובס, מעט לאחר הצלחת המהפכה הפוריטנית, עם ספר שעל פיו יש התנגדות עקרונית לנסיון הרפובליקה של קרומוול וצידוק מלא לשיטה המלוכנית? 

 

ייעוץ

על מנת שהשלטון אכן יעניק למדינה כל שאפשר ויביא אותה לכלל חברת שפע, הוא זקוק לייעוץ מקצועי. אולם דווקא בתחום זה, מזהה הובס אצל השליטים נקודת תורפה. השליט יכול להתייעץ כמובן עם אנשים פוליטיים מסביבתו או מהפרלמנט. אך הוא לעולם לא ידע אם הייעוץ היה נקי מכוונות פוליטיות. הוא יוכל להתייעץ באנשי מקצוע, אך אף פעם לא ידע אם קיבל תשובות שהיועץ סבר שהוא, השליט רוצה לשמוע, או קיבל ייעוץ אובייקטיבי ונכון. הובס בא כאן לעזרת השליט בדרישתו לחסינות של היועץ מפני השליט. אסור לשליט לפגוע ביועציו. זהו כלל חשוב ובסיסי אצל הובס, כלל שיאפשר לשליט להצליח ולמדינה לשגשג. 

 

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא