Get Adobe Flash player
דף הבית הרנסנס מרטין לותר
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית - לותר

 

הכנסיה הפרוטסטנטית - מרתין לותר

מרתין לותרהיה זה מקיאוולי שטען שהכנסיה הגיעה אל קץ דרכה בתחום המדיני. להערכתו, לא יצאו אנשים עוד למלחמה למען האידאולוגיה הנוצרית והשלטתה על מדינות. אולם, לא נקף זמן רב, ומלחמה אכזרית פרצה, מלחמה שמידת ההרג שבה לא חזרה על עצמה עד לתחילת המאה העשרים בעת מלה"ע הראשונה.

 

המניע למלחמה, היתה התנועה הרפורמית, ובעקבותיה היווצרות הכנסיה הפרוטסטנטית. האדם שהתחיל את המהלך היה איש דת מפורסם ונחשב – מרטין לותר (Martin Luther). מרטין לותר נולד בעשרה לנובמבר שנת 1483 בגרמניה. למד כמורה והיה לכומר דומיניקני, והמשיך בלימודי תאולוגיה. בשנת 1512 קיבל תואר דוקטור בלימודי תיאולוגיה בוויטנברג. לותר נפטר בשמונה עשר לפברואר 1546.

 

הרקע למחלוקת הקשה היתה השחיתות בכנסיה, ושינוי הכיוון שחל בה במשך מאות שנות ימי הביניים. חדירת הכנסיה אל המעורבות השלטונית ברוב מדינות אירופה, ודרישתה האפיפיורות להוות מעין גוף עליון בעל פרמטרים של בקורת אוניברסאלית העומד מעל כל המדינות, היתה מצע נוח לנסיונות מרי או לפחות מחשבות לפיתוח מנגנון דתי מוסדי שונה. מחשבות כאלו היו נחלת האוכלוסייה השלטונית, הדתית והאזרחית עוד הרבה לפני לותר. מרסיליו העלה טענות בעניין הכנסיה כמאתיים שנה לפני כן, והטענות לא פחתו אלא התגברו במהלך השנים. בתקופת לותר, הגיעה הכנסיה לשפל המדרגה, בישופים ואפילו אפיפיורים היו אנשים חילוניים שניהלו את הכנסיה כ"עסק" לכל עניין ודבר, ויחד עם צרוף נסיבות של השלטון בגרמניה, נחתה קריאתו של לותר על כר פורה, וזכתה להענות רבה שתוצאותיה היו הופעת כח נוצרי חדש – הכנסיה הפרוטסטנטית אך יחד איתה - מלחמה עקובה מדם.

 

הסיבות הישירות לפעולת לותר היו מספר ארועים שהגיעו לדעתו לממדים שאין לעבור עליהם לסדר היום. ה"קש ששבר את גב הגמל" מבחינתו, היה הנוהג החדש למכירת וידויים ומחילות. הכל התחיל כאשר הארכיבישוף של מיינץ נפטר בשנת 1515. את מקומו תפס צעיר בן עשרים שהשתלט באותה ההזדמנות על שני מחוזות ובכך שבר שני עקרונות יסוד של הכנסיה - גיל מינימאלי של 30 והגבלת הארכיבישוף למחוז אחד בלבד. הבישוף הצעיר לא נבהל מהאיסורים, והגיע להבנה והסדר עם האפיפיור. הוא קיבל היתר למשרתו בתנאי שבמשך 8 שנים יאפשר מתן מחילות לוידויים - בעבור תרומה כספית לבניית הבזיליקה ע"ש פטר הקדוש ברומא. במקביל עם הסדר זה, לקח הבישוף הלוואה בנקאית גדולה שנועדה ל"החליק" את המהלך. הבישוף, לא היסס להשתמש בכספי התרומה לבזיליקה (שהיו כאמור כספי מחילה) כמקור מימון להחזרת ההלוואה שלקח. פעילות מכירת המחילות הפכה לעסק מימוני לכל דבר, שהתחיל אף לפגוע בחיים האזרחיים.

 

בסקסוניה, אזור הבחירה של העיר וויטנברג, נאסרה מכירת הוידויים אך הרצון למכור ווידויים היה חזק מהאיסור. כומר מוודה אחד, שזכה לפופולריות גבוהה מאוד הקים בְּעיירה מעבר לגבול אזור הבחירה נקודת מכירה, ומכר ווידויים בכסף רב. השלטון שראה את זרימת הכסף הגדולה אל חוץ למחוז ראה זאת בעין רעה ומהר מאוד התפתח עימות שהתרחב לאזורים נוספים בגרמניה. הצד החילוני בעימות, זכה לחיזוק של אנשי דת שהתנגדו למכירת מחילות. היתה זו בעיניהם דרך לא מוסרית המתעלמת מבסיס המחשבה הדתי מוסרי של המחילה – החרטה, וגישת "הכסף יענה את האדם" בעניין המחילה האלוהית, היה לצנינים בעיני רבים. אחד המתנגדים העיקריים היה הכומר הדומיניקני, הדוקטור המכובד מאוד – ד"ר מרטין לותר. בשלושים ואחת לאוקטובר שנת 1517 הוא תלה מסמך שנקרא 95 מצוות "עשה" שפרט את עניין המחילות, על דלת הכנסיה של וויטנברג. המסמך התפרסם מהר, התפרש כקריאת תגר על הכנסיה ויצר רעש ומהומה רבתי.

 

המצאת הדפוס ולותר: מסמך לותר, שבמהותו קרא לדיון בנוהלי ושיטות העבודה של הכנסיה, הועתק, הודפס והופץ, ובתוך כשבועיים היה לנייר המפורסם ביותר בגרמניה ובתוך חודש, כיסה את אירופה כולה. אומרים שתוך שלוש שנים היו כ 300,000 עותקים ברחבי אירופה. מתנגדי לותר, לא טמנו ידם בצלחת, וגם הם פרסמו כרוזים נגד הדרך החדשה, וכרוז מפורסם שלהם, המציג את הפרוטסטנטיות כקבוצה רעיונות מפוצלת וחסרת ראש הודפס גם הוא. פרסום מהיר זה, מציג את תרומתה החשובה של ההמצאה החדשה בת כמה עשרות שנים בסך הכל – הדפוס שהומצא ע"י גוטנברג בסביבות 1450.

 

כל שחשב לותר היה שיש מקום לתקן את הליכות הכנסיה מבפנים. זו בעצם היתה מהות הנייר 95 מצוות "עשה", אך מהר מאוד, ולאור תגובת הכנסיה, הבין שאין דרך אלא לצאת נגדה, ולהציע אלטרנטיבה.

 

על פי משנתו של לותר, יש למדינה עדיפות ברורה בניהול החיים על פני הכנסיה, ולאור סמכותו התאולוגית, קבלה טענתו משקל רב. לותר בעצם מחזיר אותנו אל עידן אגוסטינוס, שמפריד ומאפשר חיים בצוותא של סמכות דתית ורשות המדינית.

 

לותר תמך בגישה הדתית שקנתה לה בגרמניה תומכים רבים, שהכנסיה אינה אלא כלי שרת עבור היחיד המאמין, ולא גוף בתוך מבנה הירארכי הנמצא מעל האדם, ובינו לבין האל. כל אדם הוא בעצם כומר, ועל כן ראוי לו שיכיר בעצמו את רזי הדת. על מנת להגיע אל תשועת הנפש, אין המאמין זקוק לתיווך "מקצועי" של כומר או כנסייה. הפצת הדת בשפה אחת בלבד – הלטינית, הפקיעה את היכולת המעשית של האדם הבודד להכיר את הדת. מכאן, מחשבתו שיש לתרגם את התנ"ך לכל שפה מקומית (ואכן, אחת ממפעליו היותר חשובים של לותר היה תרגום התנ"ך לגרמנית), ולאפשר לַפְּרָט ללמוד ולהתמודד עם אלוהיו באופן ישיר וללא תיווך, וללא הירארכיה אנושית בין המאמין לבין אלוהים.

 

ירידת הצורך בתיווך מדגישה, על פי לותר, את חשיבות פנימיותו של האדם. חשיבות הטקסיות יורדת והיא פחותה בעיניו של לותר מכפי שנראתה בעיני הכנסיה. ההגשמה הדתית האמיתית תבוא לכלל ביטוי, הוא אומר, בערכים של אמונה פנימית יותר מאשר טקסיות חיצונית. למחשבתו זו ביחס לדת היתה משמעות רבה באשר לחשיבות הכנסיה. אולם משתמעת ממנה גם חשיבה מדינית.

 

מאחר שהסמליות החיצוניות פחותה בחשיבותה, והעיקר הוא ההשלמה הפנימית עם האל, הרי יש בכך משום הפחתה ניכרת בחשיבות הכנסיה, מה שיוצר ריקנות בשלטון המדיני. יתרה על כך, אם החשיבות האמיתית היא ההשלמה הפנימית, הרי שחרותו של האדם ניתנת לו מתוך פנימיותו הוא, ומתוך השלמתו הוא עם אמונתו. החרות היא אם כן עניין רוחני סובייקטיבי, ואין שלטון המסוגל לגזול זאת, ודווקא משום הַרִיק שתשאיר הכנסיה חייב שלטון המדינה להיות חזק ויציב. על פי תפיסתו - כשאלוהים מאס בשלטון הכנסיה הוא השאיר לנו את השלטון המדיני כדי לעשות לנו סדר ולכופף את "הרעים".

 

מכיוון שהמנדט של השלטון הוא מאלוהים על פי תפיסה זו, אין לנו זכות למרוד בו. יתרה מזאת, אין גם צורך בכך, כי החרות האמיתית כאמור, היא זו של הרוח, והיא סובייקטיבית לחלוטין, ואין שלטון חיצוני, אנושי וחומרי המסוגל לגזול זאת ממנו. לותר גם מביא לכך דוגמא קיצונית: אפילו אם פורצים חיילי המשטר לבית אדם, ומבקשים לשרוף את ספר התנ"ך, אין לו הרשות להרים נגדם יד. אין כמובן לסייע להם בכך, אולם ההתנגדות תהיה על הצד הפסיבי בלבד. מכאן, שלותר בעצם חוזר אל האבחנה שעשה אוגוסטינוס – השלטון החילוני שולט בגופי. אם הוא ינסה לפלוש אל התחום הרוחני, הוא יתגלה כשלטון מטופש, כי השלטון אינו יכול לשלוט ברוח. משמעות גישה זו היא בעצם, אפתיות כלפי התנהלות השלטון, פיתוח המשמעת כלפי השלטון והחלשת, מתוך צו דתי, שכל גישה העשויה לפתח ביקורת כלפיו עד.

 

פרופ' שלמה אבינרי בספרו רשות הרבים, מוסיף פרט מעניין להשלכה של גישת קבלת השלטון באשר הוא. הוא טוען שלגישה זו היתה השפעה על התנהלות גרמניה הפרוטסטנטית, ומוסיף, כי לדעת חוקרים לא מעטים, היתה נורמה זו של אדישות הציבור להתנהלות השלטון, אחד הגורמים להצלחת השלטון הנאצי בגרמניה של המאה העשרים.

 

סיכום

לסיכום גישתו של לותר, נאמר שהיא הדגישה שתי נקודות:
  • שינוי עקרוני ב"נגישות" של האדם המאמין אל אלוהיו, ופתיחת ערוץ הפנימיות האישית, מה שהציע פיחות משמעותי בתוקף הכנסיה.
  • אין להתנגד לשלטון האזרחי, ויש להישאר פסיביים לכל פעילות שלטונית אפילו אם היא מכוונת נגד אמונתו של אדם.

כאמור, כרוז 95 מצוות "העשה" של לותר, עשה "גלים" בכל רחבי אירופה, ולותר הפך להיות נרדף. הוא נאלץ להתחבא, וניצל את זמנו הן לכתיבת תרגום התנ"ך לגרמנית, והן להעלאת עיקרי תורתו על הנייר. עם הזמן, חזר לוויטנברג (1524) ומשם המשיך להפיץ את תורתו תוך הקפדה על הכיוון הרוחני פסיבי של הרפורמה שהוליך. התורה תפסה לה מאמינים רבים, והוקם הגוף הכנסייתי הארגוני שהפיץ את הרפורמה - הכנסיה הפרוטסטנטית. (פרוטסט – למחות. המחאה נגד, (ובהמשך, חוסר המוכנות לסבול את) השלטון של הכנסיה הקתולית שברומא) התורה הופצה בתחילה בגרמניה אך הגיעה גם לצרפת, אנגליה הולנד ועוד. הכנסיה הקתולית לא יכלה לעמוד מנגד, ויצאה למלחמת חרמה נגד התנועה הרפורמית והגישה הלותרנית. המלחמה נמשכה שנים רבות וגבתה חללים רבים, ונמשכה בעצם עד סיום מלחמת שלושים השנים, בשנת 1648.

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא