Get Adobe Flash player
דף הבית הרנסנס מקיאוולי
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית - מקיאוולי

 

ניקולו מקיאוולי

ניקולו מקיאוולי (3/5/1469-20/6/1527) נולד בפירנצה (פלורנס) שבאיטליה בעידן הרנסנס המאופיין בתהפוכות רבות ובירידת הכנסייה מגדולתה.

 

ניקולו מקיאוולי

התקופה האפילה של ימי הביניים זה תמה, והחלה תקופת הרנסנס ("לידה מחדש" בצרפתית) המאופיינת במרכזיותו של האדם. האדם שכרע תחת עול הכנסיה שוחרר והיצירה, בין אם אומנותית, מחשבתית או טכנולוגית, התחילה להתפתח.

 

פירנצה, היתה אחד המקומות בהם הגיע בא הרנסנס לכלל ביטוי משמעותי. העיר נחשבה למרכז היצירה האומנותית של תקופת הרנסנס. מקיאוולי נולד מעט אחרי מותו של דונטלו האגדי איש פירנצה, וחי בימי שיא יצירתם של אומני פירנצה אחרים - מיכאלאנג'לו, לאונרדו דה-וינצ'י, בוטיצ'לי ואחרים.

 

הרנסנס בישר בין השאר גם חידושים בתפיסות עולם שהחלו משתנות. בתחום הדת, פינתה התפיסה הדתית ש"מעשיך בעולם הזה יזכו לפרי בעולם הבא" מקום לחשיבות החותם שאדם משאיר בימי חייו. חשיבה זו לא נשארת נחלת האדם הפשוט, אלא אומצה ע"י בכירי הכנסיה ואפילו ע"י אפיפיורים שמידת רוחניותם פחתה לטובת חיי החומר. חוזקו הדגשי הפעילות כלכלית פיננסית, התפתחו מגמות של חיזוק צבא ועוד, ואלה באו על חשבון חיי רוח ודת. שחיתות מוסרית פשתה בחיי אפיפיורים שבניגוד לכל אמת מידה נוצרית, אף לא נמנעו מחיי מין ולקחו להם פילגשים. היו נסיונות של אפיפיורים לבנות את שלטונם על בסיס חילוני. היו אפיפיורים שהתגאו באומנות, אחרים בצבאיות, יש כאלה אפילו שניסו להקים שושלת משפחתית (ולמרות שהכנסיה אוסרת נישואין או חיי מין על האפיפיורים, היא ביניהם כאלה שהיו להם ילדים).

 

רבים מבין בני התקופה שחזו בהסתאבות, כמקיאוולי למשל, ועל אחת כמה וכמה בין אלה שראו את פעילות הכס הקדוש מקרוב, לא יכלו להתייחס לנימוקי הוותיקן ל"דרך החדשה" ברצינות. אצל מקיאוולי, היה זה אחד מהגורמים להחלטתו להצטרף אל הרפובליקאים.

 

לאונרדו דה מדיצ'יאיטליה של תקופה זו חולקה בין ארבע ערי מדינה דומיננטיות, כשכל אחת מהן היתה נתונה לחסדי ממשל אירופאי זר, וכולן יחד תחת השפעת האפיפיור. מאז 1434 היתה פירנצה נתונה לשלטון משפחת דה-מדיצ'י העשירה. מקיאוולי נולד בשנת 1469, השנה בה עבר השלטון לידי לורנצו דה-מדיצ'י ששלט בה עד שנתיים לפני ששלטון המשפחה נפל (1494) לידי תנועה רפורמית רפובליקאית, שמקיאוולי הצעיר נעשה במסגרתה לדיפלומט חשוב - המשנה לקנצלר ואח"כ אף כשר החוץ.

 

הגותו של מקיאוולי היתה מבוססת לכן לא רק על חשיבה תאורטית, אלא על בסיס פרגמטי ונסיון מעשי – כאשר שימש כמשנה לראש הרפובליקה ושר החוץ שלה.

 

פעילותו הדיפלומטית נשאה תוצאות חיוביות רבות, אולם מסקנותיו ומעורבותו בתחומים אחרים של החיים הוכיחו, בראיה היסטורית כמובן, טעויות חשיבה. טעות ידועה שלו היא אמירתו, שלאור הסתאבות הכנסיה, לא יקריבו יותר את חייהם למען הכנסיה (שנים ספורות לאחר מותו פרצה מלמת הכנסיה הקתולית ברפורמה הלותרנית, מלחמה שזרעה הרס ומוות נוראי באירופה).

 

טעות אחרת שלו, בתחום הצבאי, היתה לאחד הגורמים לנפילת השלטון הרפובליקאי. החלוקה השלטונית של איטליה חייבה החזקת צבא מסודר. מאחר ולא לכל המדינות היתה היכולת להחזיק צבא של מתנדבים, התקבלה נורמה של צבא שכירי חרב (בעיקר מקרב תושבי שוויץ). בניגוד לדעה הרווחת, התנגד מקיאוולי לדעה זו וטען שנִזקו של צבא כזה גדול על התועלת. להערכתו, אם היו בין אנשי הצבא שכירי חרב בעלי יכולות אישיות, הרי שקיימת סכנת אמת של השתלטותם על המדינה השוכרת, ואם הם לא כאלה, דהיינו לא מספיק מוכשרים, אז אין בהם כלל צורך. קונספציה צבאית זו שלו, נכשלה בעת שהועמדה למבחן, כאשר כוחות האפיפיור הביסו בסיוע צבא ספרד, את שלטון הרפובליקה בשנת 1512, והחזירו את משפחת דה-מדיצ'י אל כס השלטון.

 

כאשר חזרה משפחת דמיצ'י, בראשות לורנצו דה-מדיצ'י הנכד ובעזרת כוחות ספרדיים, לשלטון, נעצרו כל אנשי השלטון הישן והוגלו, עונו או נרצחו. מקיאוולי נתפס עונה, וסולק מהחיים הציבוריים. זמן קצר אחרי שתפסו את השלטון, הפך אחד מבני המשפחה, ג'יובאני דה-מדיצ'י, לאפיפיור (קלמנט ה-7) ושיחרר את מקיאוולי מהכלא. אך מבחינת מקיאוולי, העונש האמיתי היה בהוצאתו אל מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות והדיפלומטיה.

 

במהלך 10 השנים הבאות, הקדיש מקיאוולי את עצמו לכתיבת היסטוריה, פילוסופיה פוליטית (עיונים, הנסיך) ואפילו מחזות (מנדרגולה La Mandragola). הוא ניסה להתקרב אל השליטים החדשים/ישנים (את חיבורו "הנסיך" אף הקדיש למשפחה), ואכן בשנת 1519, נועצה בו המשפחה בענין חוקה לפירנצה, ומאוחר יותר הוצע לו לכתוב את ההיסטוריה של פירנצה. בשנת 1526, קרוב לשנתיים לפני מותו, מינה אותו האפיפיור לבדיקת ביצורי העיר.

 

השלטון בפירנצה הציב בפניו תחרות בין שתי תפיסות שלטוניות, הגישה הרפובליקאית, המדברת על שלטון העם (לכאורה בלבד, כי למעשה נוהל השלטון ע"י העילית השלטונית) וגישה של שלטון יחיד. מקיאוולי מצא בגישות אלה כר נרחב לעבודתו ואכן, זו התרכזה בשיטות החשיבה המדינית השונות.

 

בשנת 1513, כתב מקיאוולי את היצירה שהביאה לו (לאחר מותו) פרסום עולמי - הנסיך. את יצירתו זו, הקדיש ומסר- 1516 ללורנזו דה-דמיצ'י אך זכה להכרת תודה מזערית בלבד. הספר הודפס ופורסם ברבים רק כשנתיים לאחר מותו וזכה לתהודה רצינית, והשפיע על המחשבה המדינית עוד תקופה ארוכה. בתחילה, הוא היה שנוא נפשם של רבים. פרידריך הגדול כתב נגדו ושיקספיר התייחס אליו באחד ממחזותיו כאל הרוצח. רק בתקופות מאוחרות יותר התחילו להתייחס להשקפת עולמו כאל חשיבה לגיטימית, הגם אם ללא לגיטימיות מוסרית לביצוע.

בהקדמה לספרו מודה מקיאוולי, שגישתו שונה מכל מה שחשבו וכתבו לפניו. והרי כל ההוגים התעסקו בשאלות ההצדקה המוסרית של המדינה. אֲמָת המידה היתה תמיד הצדקת המדינה וקיומה. החל מאריסטו שדיבר על שלטון חיובי ועד מרסיליו שדיבר על מדינה שחשיבותה במילוי צרכיו הפיסיים והביולוגיים של האדם. בסיס מחשבתו של מקיאוולי ב"הנסיך" הוא, השלטון כתכלית עצמו, והדרך להשרדותו של השליט על כסאו. יש לשים את כל התאוריות והפילוסופיות המדיניות בצד, ויש לראות את המציאות נכוחה. עבוּר מקיאוולי, אין למדוד שלטון על פי זיקתו להגות ולתאוריה השלטונית, אלא על פי ההצלחה השלטונית. בתקופה שבה עמים נזקקו למנהיגים דגולים שיסייעו בפיתוח העיר-מדינה והארץ כולה, כתב מקיאוולי תאוריה המנמקת את הצורך במנהיג - כצורך של אדם הזקוק למנהיג שישלוט בו. בספר "הנסיך", הוא מדבר על המנהיג המושלם.

 

אם זאת, אי אפשר לדון ב"הנסיך" מבלי להתייחס גם לעבודתו החשובה השניה של מקיאוולי. באותה תקופה כתב מקיאוולי גם חיבור אחר, "עיונים על עשר ספרים הראשונים של טיטיוס ליוויוס" או בקצרה "עיונים". זוהי עבודת מחקר על היסטורית השלטון ברומי, שמתייחסת ומנתחת בעיקר התפתחות הרפובליקה הרומית תולדותיה ומוסדותיה. הספר עמוס בדברי שבח והלל לשיטת השלטון הרפובליקנית, ושזורים בו משפטים כמו "העם חכם יותר מהשליט", "לעם יש אינסטינקט בריא שיזהיר אותו מפני סכנה", "שלטון רפובליקני הוא שלטון ללא פרוטקציות" ועוד (הציטוטים לא מדויקים).

 

ומהו טיבו של הממסד המדיני הנכון? על כך מקיאוולי לא עונה בצורה מפורשת. ניתן אבל להבין מבין השיטין של הטקסט שתכונה מסויימת מגלמת בתוכה את הבסיס לחיים מדיניים ולפעולה משותפת. אין לתכונה משמעות מילולית והיא משנה את משמעותה בהקשרים השונים. מקיאוולי קורא למילה בשם "וירטו - Virtù".

אפרים שמואלי, במבוא לתרגומו את "הנסיך", מסביר את הוירטו: "וירטו יוצא בכתביו לכמה טעמים, עניינו גבורה וגם כוחו של אדם במלחמתו במזל, בזמן המתעתע וההפכפך, הוא מידה נכונה יפה לשעתה, הכל לפי הזמן, והוא חוכמת מושלים וזריזותם בעסקים של שלטון והוא גם שאר-רוח, ובכל אלה עדיין לא נתמצו רובי הטעמים שהטיל מושג זה." (אפרים שמואלי, כתבים פוליטיים, עמ' 8 הוצאת שוקן).

 

שלמה אבינרי כותב על הוירטו כך: "המושג המרכזי מבחינה זו אצל מקיאוולי הוא מושג ה"וירטו", שמקיאוולי נזקק לו הרבה יותר בהקשר הקלאסי מאשר בהקשרו הנוצרי. ה"וירטו" היא המידה הטובה של האזרח, היא כושר הפעילות הפוליטית. היא היכולת – והנכונות – לחיות חיים מדיניים ולפעול פעולת-צוותא.

 

במידה שתכונה זו נפוצה בקרב החברה כולה, בעת שכל האזרחים הם בעלי וירטו, אזי ניתן לקיים מימשל רפובליקני ...כשתודעת ההזדהות חסרה, והעניין הדומיננטי הוא ענין הפרט ולא העניין הכללי... באותה חברה לא יתכן שלטון רפובליקני. שם יש צורך בשלטון של יחיד בעל וירטו אשר יכפה את הוירטו שלו על האוכלוסיה כולה." (אבינרי, רשות הרבים עמ' 75)

צ'זארו בורג'השני ספרים אלה - עיונים והנסיך, מייצגים שני קצוות של חשיבה מדינית ויש מקום לדיון בעניין הסיבות לכך. יש כפי הנראה קשר בין שני הספרים. על פי אבינרי (רשות הרבים עמ' 72-3) מצוי המפתח ליישוב הסתירה בפרק ב' של "הנסיך" שם כותב מקיאוולי "רצוני להניח את הדיון ברפובליקות משום שכבר הרחבתי עליהן את הדיבור במקום אחר, ולא אעסוק כאן אלא בנסיכויות בלבד". על כך אומר אבינרי "ברור כי הפניה זו ל"עיונים" מעידה שמקיאוולי עצמו סבר ששני חיבוריו, יותר משהם סותרים את זה את זה, הריהם משלימים זה את זה" הסבר אחר לסתירה, הוא שמקיאוולי משתמש בעיונים להסבר הגישה הכוחנית שבספרו "הנסיך". הספר "עיונים" מסתמך על היסטוריה של רומי בתקופה הפגאנית. ברומא כמו גם במלכויות פגאניות אחרות, חינכו הדתות את האזרח לפטריוטיות והפיחו בו תחושת כבוד עצמי מפותח. מצד שני, הקתוליות, מעצם מהותה היא דרך ליצירת חברה חסרת אונים. כנסיה מדברת על ה"לחי השניה", ו"לחם הקודש" ובעצם דיכאה את התכונות האנושיות של כבוד עצמי לאומי. הכנסיה הרסה את האידאל המפורט ב"עיונים" ומקיאוולי, ומבחינה זו כמו אפלטון, מדבר על כך שהדרך לחידוש ורענון היא דרך ההנהגה הדתית. מי שיכול לשקם הוא "הנביא". אלא שהנביא אצל מקיאוולי הוא נביא חמוש – כוחני. בספר ה"הנסיך", הנביא הוא הנסיך לדוגמא, צ'זרה בורג'ה (Cesare Borgia) בן תקופתו, שהיה בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי ושאותו פגש מקיאוולי בעת עבודתו כדיפלומט וצפה בשלטונו מקרוב. צ'זרה בורג'ה, יש לציין, היה רודן נודע לשמצה שהשתלט בסיוע אביו והצבא הצרפתי על רומניה שבצפון איטליה.

 

הנסיך על פי חשיבתו של מקיאוולי אמור להקים שלטון יציב. הצלחת השליט נמדדת על פי הצלחתו לבסס את שלטונו. האמצעי לביסוס המטרה משני בחשיבותו. המטרה מקדשת כמעט את כל האמצעים כל עוד יודעים איך לנווט ביניהם, ואין זה משנה אם המהלכים עדינים ומוסריים או, קשים ובוטים. מי שמצליח לנצח ולבסס שלטון, הוא באופן מעשי, הצודק.

 

אם מהלכיו השלטוניים של שליט מצליחים, הוא יזכר לטובה גם אם השתמש באלימות ואכזריות. אם יכשל, ממילא ישכח גם המנהיג, וימחק מדפי ההיסטוריה. מבחן המנהיגות הוא על כן, מבחן התוצאה. חכמת השלטון היא לשמור על תדמית כוללת חיובית, אך אין בכך סתירה למהלכים הפרטניים שיכולים להיות קשים. המנהיג יכול להיות אכזר במהלך אכיפת החוקים, אך מרגע שיעד כל שהוא הושג, ניתן וצריך לעבור לשיטה אחרת. אפשר אז לגלות רחמים, להעניק חנינה, ואפילו להתיצב לצד הנדכאים ולהעניש את "התליינים".

שלטון וניהול מדיני לא יכולים להיות מבוססים על מוסר. אין לשפוט מדינה באמות מידה של מוסר פרטי. הגיון המדינה (Raison d'etat) אינו דומה לפרטי. אנשים פרטיים הם הפכפכים מטבעם, וקשה על כן לקיים קשרי "אהבה" בין הנסיך והעם עליו הוא שולט. אין לבסס שלטון על אהבת העם בלבד, כי זה מקור לאכזבה. לעומת זאת, הפעלת גורם הפחד תביא להצלחה משום יציבותו של הפחד. הפחד הוא גורם קבוע ולא הפכפך ולכן יכול לשמש כגורם מייצב.

 

על פי אותו הגיון, אין לפנק את העם ועדיף להתנהג כשליט קמצן. אין שלטון היכול תמיד לרצות כלכלית את כולם כל הזמן, ולכן תמיד יהיו מאוכזבים וממורמרים. לעומת זאת, אם תהיה קמצן, לא יאהבו אותך אולי, אך לא יפגעו מאכזבות.

 

אל לו למנהיג להניח שרק כישוריו יקבעו. מנהיג, מושפע מהמזל. בפרק השביעי, במקום בו מאזכר מקיאוולי בפעם הראשונה את צ'זרה בור'גה, הוא כותב: "ולעומתו צ'זרה בור'גה, המכונה בפי העם ואלנטינו, זכה למדינתו מכוח המזל הטוב של אביו, והפסיד אותה עם מותו של זה, אף על פי שלא חסך מנפשו שום טורח ויגיעה ועשה כל מה שאיש חכם ואמיץ לב חייב לעשות כדי להכות שרשים חזקים במדינה, שהנחילו לו כלי זינם ומזלם של אחרים".

 

הנסיך (לעיון בתקציר הספר לחץ כאן)

מקיאוולי פותח את "הנסיך" (לתקציר הספר לפי פרקים עבור לתפריט העליון – תפריט משנה ל"מקיאוולי") בתאור שני הסוגים העקרוניים של ממשלים: הנסיכות והרפובליקה. הרפובליקה היא שלטון של העם, והנסיך, הוא שליט יחיד, מונרכי, משפחתי. הספר מחולק ל 26 פרקים. זויות הראיה של ניתוח מקיאוולי הידועות יותר לשמצה, מתחילות בפרק האמצעי של החיבור, ופרושות על פני 5 פרקים.

 

פרק 15: המחבר מציע להציג את האמת על הדרך בה יכול נסיך לשרוד ולא להמליץ על אידאלים מוסריים נשגבים. הוא מתאר את סדרת תכונות שעל פי הן נוהגים לתאר את הנסיך. חלקן "טובות" וחלקן הפוכות. ראוי היה שהנסיך יתהדר בכל התכונות הטובות, אולם אין זה מעשי שיוכל לשמור אותן וגם להחזיק מעמד, וסביר שכמה מאותן תכונות סופן שיוליכו את הנסיך לקראת נפילתו. לעומתן, דווקא כמה מהפכיהן של אותן תכונות, יאפשרו את הישרדותו. על כן ראוי לו שיהיו בידו גם אלו וגם אלו. בסיכום הפרק אומר המחבר שראוי לנסיך שיהיה מודע שכמה מאותן תכונות "טובות" עלולות, להוביל לנפילתו ובעוד שכמה מהרעות דווקא, ישמרו על כסאו.

 

פרק 16: מדבר על נדיבות ליבו של הנסיך. מקובל לחשוב שעדיף שיהיה לנסיך מוניטין של נדיבות לב. אולם, אם הביטוי לנדיבות לב זאת נעשה בצנעה וללא פרסום אין בכך רבותא לנסיך עצמו שעדיין עשוי להיחשב כקמצן ורע, ואם נדיבות הלב תעשה בגלוי, הוא עשוי לרדת מנכסיו רק בנסיון לשמר את תדמיתו זו. כדי לממן את הפעילות, הוא יאלץ לסחוט כסף מנתיניו ואז - להפוך לשנוא. עבור מקיאוולי, עדיף שיהיה לנסיך המוניטין של קמצן. הוא גם טוען שלא יהיה ניתן להביא דוגמא לנסיך שהתנהג באדיבות ורוחב לב עם נתיניו - והצליח. הוא מסכם שאם להפגין נדיבות לב, אז רק כלפי חיילים וגם אז על חשבון ביזה של עיר אויב שנכבשה.

 

פרק 17: המחבר מעלה את הטענה שעדיף לו לנסיך, להיות מחמיר כשהוא מעניש אנשים מאשר לגלות רחמים. החמרה עד לעונש מוות, פוגעת רק במעטים - הנענשים עצמם וסביבתם הקרובה, אך מונעת פשעים הפוגעים באוכלוסייה רחבה, שעלולה לכוון את כעסה דווקא אל הנסיך. יתרה מכך הוא טוען, עדיף לנסיך להיות דמות שמפחדים ממנה מאשר שיהיה שליט אהוב - ועם זאת, לא כדאי לו להיות שנוא. ניתן להיות שליט המטיל מורא אך גם לא שנוא. שילוב זה אינו קשה להשגה, ומספיק שימנע מלעקל את רכושם של הנתינים לאחר הענשתם "משום שבני אדם עשויים לשכוח את מיתת אביהם ואינם עשויים לשכוח את רכושם שנגזל מהם."

 

פרק 18: פרק זה הוא זה שהעלה את רוב הטענות נגד "הנסיך". הפרק מדבר על אמינות וקיום הבטחות. אין הנסיך חייב לקיים הבטחות, ואם נשתנו הנסיבות, או שנוצר מצב שהבטחותיו עלולות לפגוע בו, הוא יכול לחזור בו מהן, אך יש לעשות זאת כך שתדמיתו הטובה תשמר. מותר לו לנסיך לשקר את נתיניו. הוא אמור לדעת, כיצד לרמות וכיצד להונות כאשר יש בכך משום קידום את מטרותיו. אולם, אם וכאשר צריך הנסיך לנקוט בהונאה, אסור לו להראות או להתקבל ככזה. מקיאוולי מביא לדוגמא את האפיפיור אלכסנדר השישי, אביו של צ'זרה ברג'יה, שלא עשה מעשה אחד מימיו שלא היה מעורב בהונאה ורמאות, ובכל זאת הצליח תמיד. הנסיך אמור להראות בעיני העם כבעל חמש תכונות יושר במיוחד: רחמים, יושר לב, אנושיות, זקיפות קומה ודתיות. אם אכן הצליח לבנות תדמית כזו, הוא יכול לנהוג בדיוק ההיפך מכך ועדיין לשמור על תדמיתו זו.

 

פרק 19: כאן מעלה מקיאוולי את הטענה שהנסיך חייב להימנע מלעשות דברים שיגרמו לו להיות שנוא. את זה ניתן להשיג ע"י הימנעות מפגיעה ועיקול רכוש, ולהימנע מלהופיע כחמדן או תאוותן. למעשה, ההימנעות מתדמית שנואה, היא הדרך להימנע מהדחה.

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא