Get Adobe Flash player
דף הבית שלהי ימי הביניים דה-מרסליו איש פדובה
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית מרסיליו דה-פדובה

 

עליית תפיסות לריסון כוחה של הכנסיה - המשך

מרסליו איש פדובה

הוגה דעות בתחום מדעי המדינה שלחם להחלשת כוחה של הכנסיה. מרסיליו (1275-1343) נולד וגדל בפדובה בפתחה של תקופת הרנסנס, עת החלה הירידה בכוחה של הכנסיה עד שהפכה לחסרת משמעות כגורם מדיני.


מרסיליו - צילום מויקיפדיה איטליהמרסיליו למד רפואה והיה (ב- 1313) לרקטור אוניברסיטת פריז שם הורה פילוסופיה ותאולוגיה. מרסיליו גדל בסביבה שכבר ראתה התנגשויות רבות בין המדינה והכנסיה. באחד מהעימותים היותר חריפים שהיו בין פדובה והכנסיה, העמידה העיר אולטימטום בו נדרשה הכנסיה להכפיף את הכמורה לסמכות המדינה. אם לא כן, נאמר באולטימטום, תסיר המדינה את אחריותה לבטחונם הפיסי של אנשי הכמורה.

 

מרסיליו תמך בגישה הפרו חילונית ויצא למלחמה בכנסיה ובהגמוניה שלה. עיקר פרסומו בא לו בשל ספרו האנטי אפיפיורי (1324) "מגן השלום". "מגן השלום" על פי דֶה מרסיליו, הוא המגן מפני איום הכנסיה הקתולית, וזעמה של הכנסיה נגד גואה כשמסתבר לה שהוא זה שכתב את הספר "מגן השלום" ומכריזה על מרסיליו כעל כופר. מרסיליו שהוחרם כאמור בשל דעותיו, הצטרף בעקבות כך אל חצרו של של לודוויג מבואריה, ויחדיו הם יוצאים נגד הכנסיה ואף מורידים את האפיפיור ושולטים זמן מה ברומא (עד למרד של הרומאים שמגרשים אותם).

 

מרסיליו פונה אל התורה האריסטוטלית (שזכתה כאמור לתחיה מחודשת בעקבות האסכולה הסכוליסטית של ימי הביניים) שממנה נובע שתכלית המדינה היא החיים הטובים, ומשתמש במודל חלוקת התפקידים בתוך התא המשפחתי לצורך הסבר היחס שבין המדינה והכנסיה. במשפחה האריסטוטלית, האישה דואגת לבית, והגבר שמתוך כך פנוי, עסוק בהתבוננות, קרי - החיים הרוחניים. על פי מודל זה, טוען מרסיליו לחלוקה בין המדינה הדואגת למישור הפיזי קיומי, והכנסיה הדואגת לצדדים הרוחניים. מכאן, שלכנסיה יש עליונות בכל מה שקשור לרוחניות אך בפן הקיומי היא כפופה למדינה.

 

הכנסיה על פי מרסיליו, דואגת לנפש, והמדינה עסוקה בדאגה לצרכיו הפיסיים של האדם. מכאן, שאין מקום להסמכה או לעליונות, מאחר ומדובר בשני תחומים נפרדים. כאשר יצאנו מגן עדן, טוען מרסיליו, איבדנו את הסיפוק וההגנה הפיסיים. העונש "בזעת אפיך תאכל לחם" הגדיר את החשיבות העליונה של החומר, אותו מספקת המדינה, ואין לכנסיה הסמכות לפגוע בכך. תפקיד המדינה כשומרת על שלום העולם הזה מודגש אצלו והוא טוען כי עיסוק הכנסיה בעניני העולם מאיים על השלום.

 

תפקיד המדינה הוא חקיקה - ביצועה ואכיפתה. החקיקה על פיו מרסיליו תעשה ע"י אסיפת העם, מה שיתן לה יתר לגיטימיות. נפגעי החקיקה, יוכלו לטעון בפני האסיפה. שיטה זו המשלבת את האזרחים בתהליך החקיקה עצמו, תביא לציות לחוק, וכיבודו גם ע"י אלה שבעת החקיקה, התנגדו לו.

 

בגישתו הוא פועל להחלשת הכנסיה. הוא אינו מקבל שום פירושים או גזירות שאינם פשט, ניהול החיים והשגיאות הן מעשי ידי אדם, ואין לקבל הסברים אחרים. הוא גם כופר בברית הישנה (התנ"ך) וטוען שהברית החדשה מחדשת ומחליפה אותה. התנ"ך איו רלוונטי לנצרות ולו רק בגלל עומס הדוגמאות של הגבלת כוח המדינה ע"י הדת.

 

אצל מרסיליו אנו עדים לחלק מהכפילויות שהיו אופייניות לאוגוסטינוס. מחד גיסא אדם זקוק להגנת האל ואינו יכול בלעדיה, ומאידך, נאמנותו הראשונית נתונה למדינה. (כפילות זו הטשטשה במהלך 800 השנה שמחלפו מאז אוגוסטינוס, בעיקר לאור העובדה שהאל הוחלף ע"י נציגו עלי אדמות, האפיפיור, אשר בעצם שולט במדינות אירופה של אותה תקופה).

 

מרסיליו מחמיר ושונה מבני תקופתו. ע"פ תומס איש אקינו, מדינה וכנסיה יהיו משולבות, אך על פי מרסיליו הכנסיה שמתעסקת בעניני העולם הבא, לא אמורה להתעסק בעניני העולם הזה, שעליהם אחראית המדינה, ושלא כדנטה, אין מרסיליו מנסה לגרום להפרדת דת ממדינה, אלא למגר את כוחה של הכנסיה להעביר את ההכרעות, אף בתחום הדתי לידי המדינה.

 

לסיכום, תורתו של מרסיליו נחשבת לנקודת מפנה רעיונית בויכוח של ימי הביניים בין הכנסיה לבין הרשויות החילוניות שעברו למתקפה רעיונית על ההגמוניה הכנסיתית. המסקנה העיקרית שנבעה מתורתו של מרסיליו שבאה לידי ביטוי בספרו היתה שהתקופה בה מנסים להשתית את חיי החברה על ערכים דתיים בפיקוח כנסייתי- תמה. תורה זו שימשה מאוחר יותר בסיס להתפתחות הרפורמה של לותר, ובעצם ניתן לומר שהבסיס למדינה המודרנית הונח, הגם שאולי לא היתה זו מטרתו, ע"י מרסיליו.

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא