Get Adobe Flash player
דף הבית שלהי ימי הביניים תומס איש אקינו
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית

ימי הביניים המאוחרים – תומס איש אקינו

תומס איש אקינותומס אקווינס (תומס איש אקינו) נולד בשנת 1225 לדוכס מאקינו. אמו היתה הדוכסית של טיאנו, והמשפחה היתה צאצאית למשפחות מלוכה וקיסרים. בשנת 1236 הוא נשלח לאוניברסיטת נאפולי, ואי שם בין 1240 ו- 1243 הוא התקבל כחבר במסדר הדומיניקני.

פרסומו הן כתיאולוג והן כמדען בא לו כשהצליח ליישב את הפילוסופיה והפיסיקה של אריסטו עם עיקרי האמונה הנוצרית. אמנם, היו לא מעטו מקרים בהם הוא נאלץ לדחות את פרשנותו של אריסטו כמו למשל בשאלת נצחיות העולם (העולם קיים מאז ומעולם) מול הבריאה. אריסטו האמין שהעולם נצחי, ואילו על פי כתבי הקודש, העולם נברא לפני כמה אלפי שנים. במקרים כאלו קיבל אקווינס כמובן את גרסת כתבי הקודש. אם זאת, באופן עקרוני נשארה תורתו של אריסטו שלמה, והיא השתלבה אצל אקווינס במבנה מחשבתי מורכב שהקיף יחדיו את כל תחומי הידע של ימי הביניים: התיאולוגיה, הפילוסופיה והפיסיקה. תורתו האריסטוטלית של אקווינס התקבלה כבסיס לתיאולוגיה הנוצרית של סוף ימי הביניים, שפיתחו הפילוסופים הסכולסטיים באוניברסיטאות של אירופה. תומס אקווינס נפטר בן 49 ב- 7 מארס 1274.

אמרה מפורסמת שלו: האמונה מתעסקת בדברים שאינם נראים. התקוה, באלה שאינם ביד.

 

תורתו של אקווינס

800 שנה לאחר אוגיסטינוס, חלו תמורות רבות בגישתה של הכנסיה לשלטון, וכלפי התאוריות היווניות קלאסיות. הכנסיה כבר לא היתה במצב של התגוננות כלפי הגישה הפגאנית, ועמדתה בענין דת ומדינה כבר לא היתה עמדה של התגוננות אלא של כוח. בתקופה זו של שלהי ימי הביניים, מעמד הכנסיה בראשות האפיפיור ברומא, היה יציב ומקובל כאינסטנציה גבוהה יותר מהשלטון האנושי – המלך או הקיסר. הימים הם ימים שלאחר תקופת נסיונות של התמרדות מלכים מול הכנסיה, כשהמפורסם בכולם הוא נסיונו של פרידריך ברברוסה מלך גרמניה לאכוף מרותו על האפיפיורות ברומא, נסיון שלמרות שכמעט וצלח, נכשל בסופו של דבר בהסכם שהביש את הקיסר שנאלץ ללכת לעיר קנוסה (1189), לפגוש את האפיפיור ולקבל את מרותו.

 

מבחינת ההגות השלטונית, חי אקווינס בעיצומה של הגישה הסכולסטית, גישה שהיוותה גשר בין התרבות היוונית קלאסית לנצרות. כאמור, אין זו תקופת אוגוסטינוס, והכנסיה חשה מספיק חזקה ואין בה צורך לדחות על הסף את הגישה היוונית. תומס אקווינס מאמץ את גישתו של אריסטו. הוא טוען כי אי-שוויון מדיני אינו עונש אלא המבנה הקיים בכל העולמות ובכל התקופות, ואפילו בשמים: ה' בנו, המלאכים לפי סדר חשיבותם וכן הלאה. תומס, בדומה לאריסטו, מבחין בין שלטון מתוך דיכוי, ובין שלטון מתוך תבונה והסכמה הדדית. השלטון אינו אלא כלי עזר לכולם ולהשלטת הסדר.

 

לעומת אוגוסטינוס שפסל כל הגות שקדמה לנצרות, תומס מקבל הכל, אך טוען שהנצרות משפרת ומשכללת. אוגוסטינוס לא מתיחס למבנה השלטון עצמו. תומס רואה בחיים הנוכחיים כהכנה לעולם הבא ולכן מאמין בשלטון טוב וצודק ובמדינה מתוקנת. לכן, על פי תומס, יש לשלטון סמכויות וחובות רבים.

כמו אצל אריסטו כך גם אצל תומס, מחוּקק החוק לטובת הציבור ועל האזרח לכבד אותו ולציית לו. לא מתוך ברירת המחדל כמו אצל אוגוסטינוס אלא בגלל מקורותיו האלוהיים של החוק.

 

תומס מבחין בין חוקי בני האדם לבין החוק האלוהי. החוק כולל שני מרכיבים:

  • חוקים מוצהרים – של בני אדם ושל אלוהים
  • חוקים כלליים – טבעיים אצל בני האדם ונצחיים אצל אלוהים.

מערכת חוקים זו מוצגת בטבלה הבאה:

אלוהיםבני האדם
מוצהרים, מפורשים אלוהי אנושי
כלליים נצחי טבעי

על פי תומס, קיימת מערכת קואורדינטות להבנת החוק הטבעי. על פי מערכת זאת, יהיו החוק הטבעי והנובע ממנו, תמיד מתחת לחוק האלוהי.

החוק הנצחי הוא מערכת כוונות הבורא שלא נמסרו באמירה מפורשת. על פי אבינרי (עמ' 67): "החוק הנצחי זהה עם תבונת הבורא. זה הכוח שברא את העולם ואין הוא שקוף וחדיר להבנתו של האדם. כל מה שיכול האדם להכיר הרי זה את עצם קיומה של מערכת זו ותו לא."

 

החוק הטבעי הוא מעין גישור בין בני האדם לה'. החוק הטבעי הוא המובן מאליו (לא תרצח וכו'). החוק הטבעי הוא מעין נסיון אנושי להבין בשלמות את חוקיו הנצחיים של אלוהים. על פי אבינרי (עמ' 68): "החוק הטבעי הוא התבונה האלוהית כפי שהיא משתקפת במעשה הבריאה בטבע. זהו גם הכוח הקובע את נטיית כל היצורים ואת שאיפתם להשתכללות, למיצוי מלא של הכושר הפוטנציאלי הטבוע בהם."

 

החוק האלוהי נאמר במפורש ומופיע בברית הישנה והחדשה. החוק האלוהי לעומת החוק האנושי הוא הנכון, המושלם והנצחי. על פי אבינרי (עמ' 68): "החוק האלוהי הוא פרי מעשה ההתגלות האלוהי במהלך ההיסטוריה... זוהי מתנת החסד האלוהית שניתנה לאדם. אין היא נגזרת משורת ההגיון שכן היא מעשה התגלות, אך היא ניתנת לשיבוץ בערכת שהיא תבונית."

 

החוק האנושי המוצהר והמפורש, הוא בעצם יישום של חוק הטבעי שהינו תאוריה בלבד. החוק האנושי מתאים את הטבעי לתנאים הקימים בכל מדינה ומדינה. החוק הטבעי הוא מערכת כללים המובנת היטב לאדם באשר הוא אדם, והחוק האנושי הוא חוק מסודר ומוצהר הכולל עונשים וסנקציות לאלה המפרים אותו. יש חוקים אנושיים שהם חוקי רשע הנוגדים את החוק הטבעי. חוקים אלה, אין לציית להם, ויש להפיל את מי שחוקק אותם. על פי אבינרי (עמ' 68): "החוק האנושי היא החקיקה הפוזיטיבית, הכוללת גם את המשפט הפנים-ממלכתי, את המשפט האזרחי, ואת המשפט הבינלאומי. זוהי השתקפותה של שתבונה האלוהית ("החוק האלוהי") בתחיקה האנושית הפוזיטיבית..."

 

יישום הגישה של תומס

בהתייחס לתקופתו של תומס, תום ימי הביניים, מעמד הכנסייה יציב. אין לכנסיה, לפי תומס, כל יומרות להחליף את המדינה או לבוא במקומה, וכאן ממשיך תומס את החשיבה הקלאסית - אין הגיון בהרחבת הכנסיה עד להתערבות בפרטי היום יום של המדינה כי זה יפגע בכל המסגרת. המדינה אמורה להיות חיובית ולא מנוגדת לכנסיה. שתי הרשויות אמורות לפי התאוריה לחיות בהבנה ובהרמוניה. אבל כאשר יש אי הסכמה, אין לתומס כל ספק מי צריך לקבוע.

 

כאשר יש הבדל בין הלב (החוק האלוהי) והחוק האנושי, הכנסיה היא הגורם המוסמך להחליט. וכאן, בהתייחס לחלוקה ההירארכית של החוקים, יש ממש קריאה למרד. תומס מגדיר את תנאי תחילתו – מערכת שלטונית שכופה חוקים אנושיים רעים, שנוגדים את החוק הטבעי. תומס גם מציין מי הם אלה האמורים לקרוא למרד ולעמוד בראשו. אלו הם השופטים ואנשי האצולה, שיעשו זאת בצורה מסודרת וללא חשש להתפתחות תוהו ובהו. תומס אמנם לוקח בחשבון אפשרות של התחזקות השלטון כתוצאה מהמרי, אך אינו מציע כל פתרון לכך.

 

וכאשר המדינה מוסלמית? הכלל הקובע יהיה כלל החוק הטבעי. כל עוד אין החוק הזה מופר, חייבים נתיני המדינה, נוצרים כמוסלמים, לכבד את חוקיה. מרגע שהחוק הטבעי מופר, יש על פי תומס, להניף את נס המרד. כאשר מדינה מקבלת על עצמה את הנצרות, היא נכנסת לדרך שאין חזרה הימנה, לשליטים ולנתינים. אם תנסה המדינה או יחידים בתוכה להפנות גב ולסגת מהנצרות, יש לפעול נגד המדינה או אזרחיה בכל חומר הדין.

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא