Get Adobe Flash player
דף הבית ההגות היוונית אפלטון
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית - אפלטון

 

אפלטון

את הרעיון המדיני ניתן לנתח על סמך שתי גישות:

  • באופן מופשט ומנותק – כרעיון המבטא ענין פילוסופי אוטונומי שהוגה מגבש באופן אמצעי ללא אמונות ורגשות. אפלטון הוא דוגמא לגישה זו. התיאוריה שלו משקפת אמת מדעית ולא דעה המתגבשת לאור הנסיבות, אם כי בסופו של ענין, גם הוא מושפע מהנסיבות.
  • גישה הטוענת שארועים גוררים ויוצרים מסגרות פוליטיות. מייצג גישה נגדית זו, שאינה מאמינה בהגות מדינית אמצעית אלא במסגרת חיצונית, הוא מרקס שהגותו מדברת על מסגרת כלכלית המתבססת על המעמדות כקובעים השקפת עולם מעמדית. משברים הסטוריים על פי גישה זו, מזינים הגות מדינית: תגובות קצרות מועד או שנוי עמוק. אין זה אומר כי אירועים דרמטיים גוררים תגובות זהות, ודוגמא לכך נמצא בהגותם של שני הוגים מימי המהפכה הצרפתית: מונטסקייה וגישתו הליברלית ורוסו עם אמונתו בהחלפת מנגנון השלטון, וכל זאת עם הכתבת פעילות מדינית כאשר המחליט הוא העם.

אפלטוןאפלטון נולד בשנת 427 לפנה"ס אל תוך מערכת חוקית שסועה, כששאלת שלטון החוק וחובת האזרחים לציית לו עומדת במרכז החיים. רעיון שלטון החוק ביוון התבסס בתחילתו על הרקע הדתי עוד בהיות החברה אגררית – חקלאית, ובעקבות מלחמת יוון בפרס מתחילה הגישה להיות גלובלית יותר. כאמור, החל מתפתח סחר בינלאומי, ואנשים התחילו לקבל דיווחים על המתרחש בערי יוון השונות ואף על המתרחש מחוץ לגבולותיה. תופעות אלו, שעליהם דנו הסופיסטים, החלו לערער את האמונה בחוק כדבר הטבעי ואוניברסאלי, מאחר ומתברר כי גם ביוון עצמה שונים החוקים בין הערים (הפוליס) השונות. הדבר מוליד הבחנה בין "פוסיס" (דבר טבעי) ו"נומיס" (חוק של בני האדם, במשמעות של מערכת מתחכמת). אצל הסופיסטים ניתן היה למצוא שתי גישות, האחת אמרה שהחוק נועד להגן על החלש, והאחרת האמינה שהחזק כופה את חוקיו על פי רצונו. הנומיס, שלטון החוק, שולט תוך כדי תמרון ומניפולציות של החזק העומד בראש. ביוון של אותם ימים, נוצרה מלחמת תרבות בין התפיסה האתונאית הפתוחה והשוויונית, לבין התפיסה המסורתית המאמינה בסמכות מכוח מעמד האצולה ושיוצגה בעיקר ע"י הגישה הספרטנית. הכוח, שבמאה החמישית לפנה"ס היה בידי האליטה האגררית, נדד בעקבות המהפכה המסחרית אל המתעשרים החדשים: אנשי הספנות והמסחר. הדבר שבר את מונופול האצולה החקלאית והצמיח תביעות להשתתפות פוליטית משכבות אוכלוסייה רבות, וחוגים עממיים (העם, ה"דמוס"), אשר בין היתר רצו לנצל את השלטון כדי להשתלט על נכסי האצולה.

 

ע"פ המסורת היוונית הקדומה היתה ההשתתפות בשלטון מסורה בידי מתנדבים ולכן רק אנשים בעלי יכולת כלכלית וגב חזק השתתפו בשלטון. הדבר הצמיח את מונופול האצולה בשלטון. הדמוקרטיה האתונאית שינתה את אופי השלטון וקבעה כמה שינויים שביניהם:

  • משכורות לעובדי ציבור. המערכת הדמוקרטית פתחה צוהר להשתתפות בשלטון גם לאלה שאינם חזקים כלכלית.
  • האצולה תמכה בבחירות משום שאדם עשיר ומפורסם סיכויו להיבחר גדולים יותר. אולם, אתונה הדמוקרטית הנהיגה שיטת גורל כדי לתת לכל אדם את ההזדמנות להיבחר. האמונה היתה, כי האלים העניקו כישורי הנהגה לכל אדם באשר הוא.
  • תפקיד נוסף שהועידה המסורת האתונאית לעם, הוא קבלת החלטות משותפת במסגרת אסיפות העם.

ספארטה, היא המייצגת של הגישה הנגדית - הסגורה, ממושמעת ונוקשה. האצולה המקומית העדיפה כמובן את הגישה האריסטוקרטית הזו בעוד שחוגים דמוקרטיים שאפו להידמות לאתונה.

 

אפלטון נולד אם כן בתקופה של קיטוב ביוון. שני ארועים הטביעו בו חותמם. היותו תלמידו של סוקרטס שאת אישיותו העריץ, והצאתו להורג של סוקרטס בשנת 399. כתביו של אפלטון עמוסים בהתייחסות אל סוקרטס, ומשנתו המדינית הושפעה רבות ממנו ומארועים הקשורים בו. מוצאו של אפלטון הוא מהאצולה החקלאית, ועם זאת, עמדותיו תמכו בסינתזה חדשה כדי להחזיר את הפוסיס למדינה. אפלטון חיפש דרך ליצור מדינה שבה יוכל אדם כסוקרטס לחיות ולפעול. בספרו העיקרי "פוליטאה" או "ספר המדינה", מתמודד אפלטון עם שאלה זו "ספרו הגדול... הוא מצד אחד נסיון להעביר תחת שבט הביקורת את המשטרים הקיימים של זמנו, ומצד שני, נסיון ליצור ולהציג מערכת של סדרי מדינה מתוקנים" (אבינרי).


אפלטון חילק את האוכלוסיה לשלושה מעמדות על פי שלושת ממדים אלו:

  • מתינות – אנשים בעלי חוש מידה וחוכמה. אנשים אלו הם בעלי התכונה המתאימה להיות מנהיגים ולעסוק בתחום המדיני פוליטי.
  • גבורה – אלו הם האנשים היכולות. מביניהם תצמח הצמרת הצבאית וצמרת הניהולית, התפעולית ואדמיניסטרטיבית.
  • תאבון – היא תכונת הרצון והיכולת להרוויח כסף ונכסים. אנשים שזוהי תכונתם השלטת אמורים לעסוק בתפקידים כלכליים ולא מדיניים.

על פי חלוקה זו, אנשי התאבון הם אנשים בעלי אמצעים ויכולות כלכליות המחזיקים בתפקידי מפתח במסחר והם פסולים מלהנהיג מדינית ופוליטית. מנגד, אנשי האליטה הם אלה המחזיקים בתכונת המתינות ועליהם מוטלת האחריות המדינית פוליטית, והאנשים בעלי תכונת הגבורה שהם מפקדי הצבא והמנהלים האקסקוטיביים (מנהלי אדמיניסטרטיביים, תפעולים). אנשים אלה, האליטה, מנועים מחיי עושר ורווחה כלכלית. עליהם לחיות חיי צנע, ללא אמצעים כלכליים פרטיים ואפילו ללא תא משפחתי. אפלטון מכנה את השאיפה האנושית לסיפוק הצורך הכלכלי כ-"עיר החזירים". הוא מאמין כי על המדינה לחנך את אזרחיה להסתפקות במועט למען מניעת פגיעה באחר. למרות שאנשים שתכונות אלו דומיננטיות אצלם, אין להם את הידע לשלוט ולהנהיג ועליהם לעבור מסלול חינוך מיוחד המכשיר אותם לקראת תפקיד זה. תלמידי בתי הספר למנהיגות עוברים את הכשרה החינוכית במשך 30 שנה, עד שהם ראויים לשלוט ולהנהיג. הם מתחנכים על פי "מוסיקה והתעמלות" או מדעי הפילוסופיה והחינוך הגופני. חינוך קפדני זה מחייב גם מעקב קפדני על חומרי הלימוד, ובעצם נוצרת כאן סוג של דיקטטורה רוחנית. אבינרי כותב בספרו: "חינוכו של מעמד זה מחייב בהכרח פיקוח וביקורות קפדניים, שיש בהם גם מניפולציות מודעות של חיי הרוח; אפלטון אומר במפורש, כי במדינתו יהא צורך לאסור סוגים מסויימים של ספרות ופעילות אמנותית במידה שיש בהם עניינים שאינם יכולים לשמש דוגמה לחייהם האישיים של השליטים לעתיד לבוא... העיקר הוא שהפקדת השלטון המוחלט בידי בעלי התבונה בלבד, היא שמביאה דווקא לצנזורה חמורה וגסה זו..." (שלמה אבינרי: "רשות הרבים – שיחות על מחשבה מדינית" עמ' 21)


השליטים מקיימים אורח חיים ייחודי. הם אמורים להיות מנותקים מכל בעיות יומיום כלשהם ועל כן אין להם כל רכוש פרטי, ואין הם מקיימים תא משפחתי. חיי המין שלהם מתוכננים כך שזוגות נפגשים אך ללא אינטנסיביות שתפתח רגשות. ילדיהם נלקחים עם לידתם ומגודלים ע"י אומנות. כל ההורים הם הורי כל הילדים. אין הורה היודע מי ילדו ואין צאצא היודע לזהות את מי מהוריו. רק כך לדעת אפלטון, תתפתח שכבת מנהיגות מנותקת משחיתות כלכלית ומנטייה לפרוטקציות.

 

לדעת חוקרים מסויימים, יש כאן מעין מערכת קומוניסטית. אולם על פי אבינרי, שונה המדינה האפלטונית מהותית מהמערכות הקומוניסטיות בנות ימינו, שבהן אין כל רכוש פרטי. במדינתו של אפלטון קיימות שתי מערכות מקבילות: מערכת האליטה חסרת האמצעים ומערכת מעמד התאבון, שהוא רוב העם, המקיים חיים רגילים – רכוש ומשפחה.

 

תכונת המתינות הדומיננטית שלהם יחד עם חינוכם מאפשרים לבני מעמד השליט לרכוש יכולת שעל פי הם יודעים אינטואיטיבית ושכלתנית, לקבוע את אופי החיים הנכון ואת מהות החוקים. יש להם את ההכשרה לקבל את ההחלטה הנכונה לגבי החוקים, ועל כן אין מערכת חוקים כתובה.

 

ע"פ גישתו זו של אפלטון, הפתרון לבעיות עליהם נקלעה יוון, הוא ניתוק כלכלה מפוליטיקה, מה שיפתור את בעיית השחיתות. בעית הציות לחוק תפתר גם היא לאור העובדה שהחוק אינו כתוב וקבוע אלא נקבע ומותאם בהתאם לנסיבות, ע"י אנשים ללא רבב ואשר הוכשרו לקבל את ההחלטות הנכונות בכל המצבים האפשריים. השליט ע"פ אפלטון, דומה לרופא בעל הכשרה, הדואג לעם ומרפא אותו.

 

גישה זו של אפלטון הצעיר יחסית (30), הקוראת תיגר על החוק, היתה שנויה במחלוקת אפילו ביוון עצמה. על פי "ספר המדינה", אירגן אפלטון מערכת חברתית כחבילה שלמה בה כל הגורמים חיים זה עם זה בהשלמה והרמוניה. אפלטון משחרר את המחוקק מכבלי מערכת חוקים נוקשה וכתובה, כי המחוקק הוא אדם בעל כישורים וכלים המסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות בעת הארוע, ואנשי מעמד ה"תיאבון" יקבלו באהבה את החלטות אלו. רצון האנשים בעלי התכונות העסקיות הוא לבנות תא משפחתי, לצבור הון ולהיות מעורב בעניני כלכלה ועסקים ואין להם עניין בנושאי מדיניות ושלטון, ולכן גם לא יגלו כל התנגדות. גם עניני המוסר והאבחנה של טוב ורע באים לכלל פתרון, כי אלה העומדים בראש הפירמידה, אינם קובעים בכתב מהו טוב או רע אלא רק קובעים עונש לאלה העושים רע.

 

רק מבנה שלטוני זה, המוצג כחבילה סגורה והמבוסס על החלוקה המעמדית יוביל לתוצאה הראויה. כל שינוי במבנה המיוחד יוביל לשלטון מדיני גרוע. דמוקרטיה היא דוגמא לכך. בשיטה הדמוקרטית קיימת הפרה בוטה של נטית האדם. הפוליטיקאי אינו ממלא את תפקידו על פי נטייתו הטבעית ואנשים מקבלים על כן החלטות לא נכונות. בדמוקרטיה ישנו דגש בלעדי על רעיון החופש, ושליט בעל ממד של תאבון "יתיימר" לשלוט אך יכתיב גישה של חברה רודפת בצע, והחברה תזכה מחדש ברודנות אישית – כאשר דמגוג זה או אחר, ישכנע את העם לתת לו את רסן השלטון. החלפת המתינות בתכונה אחרת, כמו ברצון לצבירת הון, יביאו לתיעול המשטר לאוליגרכיה, שלטון של קבוצת מיעוט עשירה הזוכה לכבוד.

 

אפלטון הוזמן לסרקוזה בסיציליה בה ניסה ליישם את תורתו ללא הצלחה. לדעתו, השלטון שם התבסס על אנשי הכבוד והגבורה, שאף להצלחה חומרית ונקט בדרכים לצבירת הון ופרוטקציה. מבחינה זו דומה השלטון שם לאופי החיים של ספרטה, יריבתה של אתונה, שבה הושם הדגש בהתנהלות החיים, על כבוד הלוחמים. גישה זו כמובן סותרת את התאוריה העקרונית של אפלטון.

 

במדינה האידאלית השלטון הוא דבר טבעי הנובע מתכונה מולדת לשלוט, כמו שאומץ לב היא תכונתם המולדת של הלוחמים וכישורי צבירת ההון מאפיינת את הסוחרים. אולם "פוליטאה" נראה כפתרון חריף מדי, המזלזל במסורת היוונית. שנים מאוחר יותר (כבר באחרית ימיו) פרסם אפלטון את ספרו "החוקים". זוהי כבר מדינה שונה, מעין פשרה של משטר הבנוי על מעין חוקת יסוד ומערכת חוקים שאפלטון ניסה להכניס לתוכה את רוח הפילוסופיה, זאת תוך יצירת תנאי קיום למדינה, שהיא פשרה על המדינה האידאלית, אך מתנהלת קרוב יותר למסורת היוונית, שומרת החוק.

 

על פי גרסתו החדשה, מתאר אפלטון מדינה שונה. במהלך ההיסטוריה של כמה מאות השנים שקדמו לאפלטון, הפכו ערי יוון להיות צפופות, מה שיצר בעיות חברתיות כלכליות מה שהביא להקמת קולוניות ולהשפעות תרבותיות חיצוניות. אפלטון רצה להרחיק את המדינה מהשפעה חיצונית וּמְסָחַר הקשור לפי אפלטון לרדיפת בצע. המדינה החדשה ממוקמת בעומק היבשה, הרחק מהים המביא לסחר הבינלאומי, העיסוק העיקרי במדינה יהיה חקלאי תוך מניעת חברת מותרות. המדינה מקיימת מעין סינתזה בין חינוך ספרטני צבאי ומונע מותרת, לבין חינוך אתונאי קלאסי - רוחני ומתון. גודל אופטימלי של האוכלוסיה הוא 5040 אזרחים. ישנה חלוקת שטחים בין אזרחים אלו ההופך אותן לאדמות פרטיות אך משאיר את התחושה של נחלת הכלל. ישנם מעמדות אולם היחס בין המעמדות הוא 1 ל- 4, כלומר לאדם העשיר יהיה מכסימום פי 4 נכסים מזה של העני ביותר. קיימת מין גישה סוציאליסטית שלפיה צבירת רכוש אינה יעד ויש נסיון לרכוש משותף. בדומה לגישה הספרטאנית, אזרח ממוצע אינו מחזיק כסף מזומן אלא מקבל הקצבה ביציאתו לחו"ל, פרט לאזרחי חו"ל הרשאים להחזיק כסף לצורך סחר בינלאומי.

 

המדינה מעודדת נישואין, עד כדי קנסות על רווקות. למוסד הנישואין יש בין היתר יעדים מדיניים, כי כדי לצמצמם את הפערים בחברה אפשר לשדך בני זוג ממעמדות שונים. שיטת השלטון היתה מעין דמוקרטית מונעת בחירות אך שיטה שהבטיחה יותר כוח לעשירים.

 

לסיכום פרק זה, ראוי לציין את האירונייה של ההיסטוריה - לאפלטון לא ניתנה מעולם ההזדמנות לבחון תאוריה זו ולהחילה על מדינה כלשהי...

 

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא