Get Adobe Flash player
דף הבית מהפוליס ועד הנצרות עליית הנצרות - אוגוסטינוס
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית - אוגיסטינוס הקדוש

 

תחילת התקופה הנוצרית - אוגיסטינוס הקדוש מהיפו

כאמור בפרק הקודם, הואשמה הנצרות ע"י הפגאניים בנפילת האימפריה הרומית ולהאשמת הנצרות כגורם לנפילה היתה משמעות חריפה שהעלתה את שאלה היחס מדינה/דת כנושא לדיון בתוך העולם הנוצרי עצמו בנסיון למצוא איזה שהוא מודוס-וויוונדי (Modus Vivendi).

מי שסיפק את התשובה היה אחד מאבות הכנסייה – אוגוסטינוס הקדוש. אוגוסטינוס (354-430) כיהן כהגמון של העיר היפו (Hippo) באזור אוגוסטינוסטוניס לאחר שניהל אורח חיים בוהמי ברומא ו"חזר בתשובה". הוא פרסם כמה חיבורים ביניהם "ווידויים" "מכתבים" והחשוב שבהם - "עיר האלוהים". חיבור זה דן בנושא הנצרות והמדינה, והפך להיות אחד החיבורים החשובים בנצרות. כתיבת החיבור שחולק ל"ספרים" רבים נמשכה לאורך שנים ארוכות. הספר הראשון בחיבור נכתב בשנת 413 ושני האחרונים, הספרים ה- 22 וה- 23 נכתבו רק בשנת 426.

הערה: המעונינים בתקציר הספר, יכולים למוצאו כאן

 

תחילת החיבור היא בפעולתו של המחבר לגמד את התקופה הקלאסית (יוונית רומית). הוא בודק את הצלחת התורות השונות של התקופה ואת מימוש יכולות האדם כתוצאה מהמדיניות השלטת, ומכריז על כשלונן. הסיבה לדעתו היא שללא סיוע אלוהי אין האדם מסוגל להגיע לשלמות. כשלונו של הוגה דגול כאפלטון למימוש תורתו, מעידה על חוסר יכולתם של פילוסופים להגיע לשלמות ולאיזון (הן ביוון העתיקה והן בהמשך, ברומי). והסיבה לחוסר יכולתם של הפילוסופיות השונות להגיע לכלל שלמות נובעת מתוך החטא הקדמון עצמו.

 

החטא הקדמון, שביטויו המקראי הוא חטא האכילה מפרי עץ הדעת, הורחב ע"י ההגות הנוצרית ומשמעותו העיקרית היא אנרכיה. החטא הקדמון הוא: "ערעורו של שיווי משקל פנימי זה בין הרצון לבין הריסון העצמי. מצב החטא הוא מצב של העדר ריסון בכל התחומים, זהו מצב שבו האדם הולך לפי שרירות ליבו הרע, שבו – כלשון אוגוסטינוס – האדם שואף לבטל את האלוהים ולקיים את האדם בלבד. שילוח רסן זה פירושו שבני האדם אינם נשמעים עוד לצו הפנימי, כל דאלים גבר, איש את רעהו בלעו" (שלמה אבינרי רשות הרבים עמ' 46). אלוהים יצר את המדינה והרשות כתיקון, כדי למנוע מצב של אנרכיה או "שלטון הרחוב". לולא חטאה האנושות בחטא הקדמון, לא היו נוצָרים יחסים של שולט נשלט, אלא יחסים של שוויוניות מוחלטת. על כן, טוען אוגוסטינוס, גם בשיטות השלטון האפלטונית או האריסטוטלית "המתונות", אין יחסים תקינים בין בני האדם, כי בסופו של דבר השלטון קובע. 

הערה: המדינה על פי עקרון החטא הקדמון, אינה חלק ממעשה הבריאה הראשוני של אלוהים, אלא "תיקון" מאוחר יותר לאור דרך התנהלותם של בני האדם. אבינרי מוסיף בהערת שוליים (עמ' 46,1) שחז"ל התייחסו כבר בגמרא (פסחים פרק ד' דף נ"ד א) להוספת "כלי ניהול" מיד לאחר בריאת האדם, בתקופת בין השמשות של היום השישי, שאז על פי חז"ל ניתנו לאדם כלים כמו קשת (ביטחון), כתב (חינוך), מכתב (חוקים) ועוד

 

מתוך ראיית המדינה כפועל יוצא של החטא הקדמון, מגדיר אוגוסטינוס את החוק האנושי כחוק משני ביכולתו וחשיבותו לחוק האמיתי והמוחלט - החוק האלוהי:

  • החוק האנושי נגוע בחוסר יכולת לפתרון מוחלט והינו ממוצע ופשרני.
  • החוק מתייחס רק לחיצוניות ולא מסוגל לשקלל את כוונותיו של האדם ("האדם יראה לעיניים וה' ללבב").
  • החוק האנושי נשען על כלים מאוד לא סימפטיים כהפעלת עינויים. אנחנו, טוען אוגוסטינוס, מפעילים עינויים להוצאת הודאות לא ממי שאנו משוכנעים באשמתם, אלא דווקא מאלה שאיננו יכולים להוכיח שאינם חפים מכל פשע.
  • גורם ההרתעה המגולם בחוק.

לגורם ההרתעה מייחס אוגוסטינוס חשיבות מרובה בשלילת החוק האנושי. החוק האנושי אפקטיבי רק משום שבני האדם מעריכים את ההנאה החומרית והגופנית. לענישה יש יכולת הרתעה רק משום יכולתה לפגוע בהנאות אלו. החוק האלוהי לא נזקק לאמצעים אלו. האדם לא חושש מענישה חומרית או גופנית בעולם הזה אלא מהעונש הצפוי לו בעולם הבא.

עד כאן הביקורת על שיטת השלטון הקיימת. פתרונו של אוגוסטינוס למשבר שבין הדת והאמונה נגזר דווקא מתוך הכרת המגרעות של העולם הזה. על פי גישתו, אין מקום לשותפות אמת בין האדם לבין המערכת המוסדית, ולכן הצעתו של קיקרו Res Publica (רפובליקה) לשותפות האמיתית שבין אזרחי המדינה אינה תקפה. שותפות אמיתית יכולה להיות רק באמצעות החוק האלוהי ומתוך הזדהות עם האל ולא עם השלטון. רק הזדהות עם אל אחד ועם הנצרות יכולה להביא אנשים לכלל שותפות אמת. הכרה זו בשילוב עם גישת החטא הקדמון סוללת את הדרך אל הפתרון:

המדינה אינה אלא כורח המציאות. מין פרוזדור בדרך אל ההשלמה המלאה. למרות ששלטון של אדם אינו יכול להיות מושלם, אוגוסטינוס משאיר למדינה מספיק מרחב מחיה וטוען לצורך לציות לחוקיה. פה קיים כמובן מין פרדוקס שיש צורך לגשר עליו. איך ניתן לחנך אנשים לציות למסגרת שאינה יכולה מעצם מהותה להיות טובה? בספרים הבאים של "עיר האלוהים" מניח אוגוסטינוס את הפתרון.

 

עצם קיומה של עיר אלוהים (ירושלים), מחייבת קיומה של עיר מנוגדת, עיר השטן. כל בני האדם נמנים על תושבי עיר זו או האחרת. המאמינים, אזרחי עיר האלוהים, נמצאים במגע שוטף ובחיכוך מתמיד עם נתיני עיר השטן. אין דרך לדעת בעולם הזה מי הוא מי. אוגוסטינוס מודע ומכיר באפשרות שאנשים הנראים כלפי חוץ כאנשי עיר האלוהים, ואפילו כאלה התופסים תפקידים בכירים בכנסיה, יכולים להיות בעצם נתיני שטן מוסווים. מכאן שאין לנתין עיר האלוהים כל ברירה, ומתוך שאין לו את הכלים למיין, הוא חייב לציית למערכת בכללותה ולהשתמש בתשתית של העולם הקיים בדרכו אל חיי הנצח של העולם הבא. "עולי הרגל" של העולם הבא נאלצים להשתמש בשרותי העולם הזה, וכדמי שימוש הם משלמים בציות לחוקיו דהיינו לכבד את העולם המדיני. ללא השלטון לא יהיה לנתיני עיר האלוהים את הפנאי לעסוק בעניני הרוח.

 

נתיני עיר האלוהים הם אזרחי השליט הארצי, אך חולקים אזרחותם בעיר האלוהים גם עם בני מדינות ארציות אחרות בלי קשר לגבולות הקרקעיים. מצב זה יכול לגרום לקונפליקט, למשל בעת מלחמה, ואז חייבים אזרחי המדינה לשמור אמונים לשליטם ואפילו הוא רוצה לפגוע במאמיני עיר האלוהים האחרים בגלל עצם אמונתם. גם העבד צריך לזכור שגם אם בגופו הוא עבד, הרי שבנפשו הוא בן חורין אמיתי בהיותו משרת האלוהים.

 

כאן, בגישה זו מיישב אוגוסטינוס את הסתירה שבין הדת לבין המסגרת היומיומית. גישה זו של אוגוסטינוס מיציגה מערכת הירארכית שבה האינסטנציה הגבוהה היא האלוהות. גישה זו היא בעצם הרחבת גישתו של אריסטו בדבר שלושת המעגלים – הגרעין המשפחתי, הכפר והמדינה, כשכעת מוסיף אוגוסטינוס רמה נוספת – האלוהות.

 

אוגוסטינוס מתנגד אם כן לכל מהלך שיש בו משום מרדנות או חתרנות נגד השלטון. המירב שאוגוסטינוס יכול לקבל היא התנגדות פסיבית. גישה זו תקפה לאדם ובמשנה תוקף למדינות ביחסן לאימפריה. אמנם, האימפריה נוצרה ע"י גרימת עוולות במלחמות כיבוש נגד עמים אחרים, והיא עשתה זאת מתוך תאוות השלטון, השררה והבצע, ואם היא שרדה מאות שנים, הרי זה רק בגלל מספר אלמנטים ערכיים שהיו קיימים בבסיס שלטונה. אבל, כשם שבמישור הפנימי אנו מכבדים את המדינה כך גם במישור הבינלאומי. לכן, אין מניעה מלהתגייס לשורות צבא האימפריה גם אם האדם סולד מהמלחמה עצמה, כי לצערנו בסדר העולמי הקיים רק המלחמה מאפשרת לאימפריה להשליט ולהבטיח שלטון וסדר.

 

משנתו זו של אוגוסטינוס באה על רקע הפולמוס הקיים ברחבי העולם ביחס לנצרות ויחסה כלפי הממסד המדיני. במשנתו של אוגוסטינוס יש אמנם אלמנטים שמשמעותן חורגת מתחומי זמנו ואף מתחומי הדת ומגיעים עדי המחשבה המדינית החילונית, אולם בעיקרה היא משנה שבאה לפתור בעיות של הנצרות ביחס למדינות בתוכן היא קיימת וביחס שבינה לבין סביבתה. מתוך משנתו שלך אוגוסטינוס עולה שהמדינה אינה בעצם אלא מכשיר שהוא כורח המציאות, פשוט מכשיר. "זוהי תרומתה המכרעת של ההגות הנוצרית למחשבה המדינית, ומה שנובע מכך אינו סוף פסוק, שפירושו כי יש קנה-מידה אוטונומי, פירושו כי השליט אינו יכול לקבוע בעצמו את אמות המידה שלפיהן הוא נשפט." (שלמה אבינרי, רשות הרבים עמ' 47).

במצב דואליות זה שבו קנה המידה האוטונומי לחוק מדינה (המשני לחוק העליון), הופקד בידי הכנסיה, נקבע תקדים. אם הכנסיה היא פוסק חיצוני לגבי האוטונומיה של השליט, אז ניתן להעביר את הסמכות הזו, בזמנים אחרים ובמקומות אחרים גם ליד גוף שאינו הכנסיה, ובמערכות שלטון חילוניות, יכול גוף זה להיות קבוצות שונות של אוכלוסייה. וכאן נמצא אצל אוגוסטינוס בעצם, בסיס לחשיבה הדמוקרטית החילונית.

 

במהלך השנים השתנו לא מעט דברים ביחסה של הנצרות כלפי העולם הנוצרי. הפרק הבא, יקח אותנו 800 שנה מאוחר יותר לתקופת שלהי ימי הביניים, תקופה בה שולטת הנצרות על אירופה כולה, וכל השליטים נוצרים הנשמעים לכנסיה. בתקופת חייו של אוגוסטינוס, מהוות ההגות היוונית רומית הקלאסית תחרות לנצרות שיוצאת נגדן. אולם במאה ה-13, לאחר שכבר התבססה, והאיום על הלגיטימיות של כבר הוסר, תתגאה הכנסיה בעמדתה כאוֹצֵרת תורות אלו.

 

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא