Get Adobe Flash player
דף הבית ההגות היוונית אריסטו
מבוסס על הרצאות מפי דר' עמיאל אונגר

תולדות המחשבה המדינית

 

אריסטו

אריסטואריסטו נולד בסטאגירה שבכאלקידיקיה (384 לפנה"ס עד 322) בשם אריסטוטלס. בן לניקומאכוס שהיה רופאו וידידו של אמינטאס השני מלך מקדוניה, אביו של פיליפוס וסבו של אלכסנדר מוקדון. את העניין הראשוני שהיה לו במדעי הטבע רכש כפי הנראה בחדר הניתוח של אביו. את השכלתו רכש באקדמיה של אפלטון באתונה שם שהה עד למות אפלטון (346). בימי שלטונו של פיליפוס שהה אריסטו בחצר המלוכה ושימש כמורו של אלכסנדר מוקדון. פיליפוס עלה לשלטון בשנת 359 (למרות שהומלך פורמאלית רק ב- 347). ובסדרת קרבות ומהלכים פוליטיים מבריקים השתלט עד לשנת 338 על יוון כולה, שם קץ לשלטון ולסדר החברתי של תקופת הפוליס, ופתח את מה שנקרא מאוחר יותר "התקופה ההלניסטית". אריסטו, שנכח בכל האירועים בין אם ממגדל השן של האקדמיה של אפלטון, ובין אם מתוך חצר המלוכה עצמה, בחר שלא להתייחס לשינויים מרחיקי הלכת בסדר החברתי, להתמוטטות הפוליס והמעבר אל הקוסמופוליס והתמקד בפיתוח תאוריות חברתיות מדיניות המצמצמות של הפוליס תוך התיחסות להגותו של המורה – אפלטון.

 

מהיותו מדען, היתה חשיבתו של אריסטו שונה מזו של מורו. נקודת המוצא של אפלטון, היתה העולם המופשט והשלכתו על העולם הקונקרטי. אפלטון ראה את מהותו של הנושא במצבו האידאלי, ולא במה שמייצג אותו בעולם הגשמי. אריסטו לעומתו, ראה את חשיבות הנושא בפוטנציאל הטמון בנושא הבסיסי. הוא אהב לטעון שמהותו של זרע אינה היותו זרע, אלא עץ לעתיד לבוא. ובמשנתו המדינית, גרעין משפחתי אינו אלא בסיס המערכת המדינית.

למרות הבדלי הגישות, נושאי הדיון של שני ההוגים זהים. שניהם מתלבטים בשאלות הלגיטימיות של החוק, מי צריך לשלוט, הקשר בין הבסיס הכלכלי ובין השלטון וכו'.

 

שאלת המפתח היא האם המדינה היא תוצא של הטבע (פיזיס) או של מערכת החוקים (נומוס). נקודת המוצא של אריסטו היא כאמור הפוטנציאל של יחידת המוצא הקטנה ביותר. כמו שהאטום בטבע הוא היחידה הקטנה ביותר של החומר, והגרעין הוא נקודת המוצא של העץ כך, בחיי החברה, הוא מזהה את המשפחה כיחידה הקטנה ביותר. משפחה היא מסגרת שמשלימה את עצמה. (אריסטו מקבל את הגישה שלגבר ולאשה יש תפקידים מוגדרים מעצם היותם. התפקידים הם התפקידים ה"קלאסיים". הגבר הוא המפרנס והאשה דואגת לצורכי הבית). המשפחה מאורגנת בתוך מעגל רחב יותר – הכפר, וזה האחרון נמצא בתוך המעגל הרחב יותר – הפוליס. כל מעגל הוא אוטונומיה עצמאית לחלוטין. אין הכפר יכול לבוא במקום המשפחה, ואין הפוליס יכולה לבוא במקום הכפר. שליט או מנהיג לדעת אריסטו, יבוא רק מתוך ציבור שחווה על עצמו את כל המהלך מהמשפחה דרך הכפר ועד למדינה. בכך סותר אריסטו את אחד העיקריים הבסיסים של הסדר החברתי האפלטוני, שבו מעמד השליטים בא מתוך אוכלוסייה בעלת תכונות תרומיות, הוא מחויב בויתור על משפחה ורכוש, כל צרכיו מוטלים על המדינה, וילדיו גדלים במסגרות של המדינה. הטענה שאין המדינה יכולה לבוא במקום המסגרת המשפחתית מבטלת את כל הרעיון של שויוניות בקרב מעמד "המתינות", השולט מתוך יכולותיו המוּלָדוֹת ומעוצבות במהלך שנות ההכשרה הארוכות.

 

חשיבתו של אריסטו בענין הפוטנציאל היסודי המוביל להתפתחות אל שלבים מתקדמים יותר, מעלה שאלה מענינת (מתוך "רשות הרבים" – פרופ' שלמה אבינרי): יעודו של היחיד היא המסגרת הראשונה – המשפחה. תכלית המסגרת הקרויה "משפחה" היא המסגרת הרחבה יותר – הכפר, שתכליתו הוא, היא המסגרת המדינית. אם כך, מה תכליתה של המדינה? האם התכלית היא חייו האדם? ואם כן, מה תכלית חייו של האדם עצמו ומה ההקשר אל המסגרת המדינית, כי הרי חיי האדם לכשעצמם, אינם דורשים מסגרת חברתית כלשהי. התשובה לשאלה זו נעוצה בראייתו הרחבה יותר של אריסטו את החיים - הן כהוגה דעות, והן כמדען.

 

אריסטו מבחין בין האדם והחיה במדידת איכות החיים. האדם הוא יצור תבוני המסוגל ליצור תקשורת עם סביבתו החברתית (ומכאן הגדרתו כי האדם הוא ייצור פוליטי – חברתי). תכלית המדינה אינה אם כן רק לשמור על קיומו הפיזי של האדם, מה שניתן לבצע גם במסגרות אחרות, אלא איכות חייו. או במילים של אריסטו, מטרת המדינה אינה החיים עצמם אלא החיים הטובים.

 

מכל אלה עולה שאין המדינה אלא הרחבה של היחידה הבסיסית, או המעגל הפנימי – המשפחה, שהיא המקור לכל סדר חברתי. ובעוד שאפלטון שם במרכז מדינתו עקרון אחד בלבד – האדם עצמו על תכונותיו הסגוליות וזיקתו אל ייעודו בחיים הנובעת מתכונותיו, וממעיט בערכם של אלמנטים טבעיים כמו המשפחה, הקניין, עד כדי סילוקם מחיי השליטים, הרי שאריסטו מדבר על מדינה הנובעת מתוך הגרעין החברתי של האדם – המשפחה והכפר.

אם כך, אריסטו קרא תיגר על אפלטון הן במישור הפרקטי והן המישור הפילוסופי. הוא לא קיבל את רעיון הסופר שוויוניות ככלי למניעת תסיסה ומרידה, וטען ש"ילדיי הם ילדייך – ילדי כולם" לא יביא לכלל ראיית טובת החברה כמוטו העומד בראש מעייניו של השליט, אלא יפַתֵחַ דורות של אנשים זרים ומנוכרים זה אל זה, והתנגד לשותפות הכלכלית חברתית של המעמד השליט מאותה סיבה בדיוק.

 

סתירת תורתו של אפלטון אינה כמובן המטרה לכשעצמה. אין מקום לסתור את "המדינה" של אפלטון מבלי להציע אלטרנטיבה אחרת, ועל אריסטו לענות לשתי שאלות עיקריות (מתוך אבינרי):

  • מאחר ותכלית המדינה היא "החיים הטובים", יש לבדוק מהי הדרך להבטיח זאת. אריסטו מקבל את הדרך לבחינת איכות השלטון שהיתה מקובלת בימיו (ובעצם התוותה ע"י אפלטון) והיא מדידת גודל השכבה השלטת. אריסטו מצא הבדלים בין זוגות של משטרים דומים. אוליגרכיה ואריסטוקרטיה הן שיטות משטר שונות שבהן גודל השכבה השלטונית די זהה, אולם אופי החיים בשתי מדינות כאלה שונה בכל זאת. כך גם בין מדינה מונרכית למדינה טיראנית או דמוקרטית ואוכלוקרטית. ההבדל לדעת אריסטו, הוא בנוכחות חוק המגביל את השליטים. למדינה מונרכית למשל יש מבנה של חוק קבוע המגביל את המלך, אך הטיראן קובע לעצמו את החוק לפי הצורך והרגע. מכאן מסיק אריסטו, שהבסיס לאיכות המדינה היא נוכחותו של מערך חוקים חיצוני שיש ביכולתו להגביל את השליט, מערך שאפלטון בספר המדינה התנגד לו (וחזר בו מאוחר יותר בספרו "חוקים"). מבחינה זו היה אריסטו הוגה הדעות הראשון המבסס בהגותו את המדינה על חוק.
  • יציבות המדינה אפלטון הציע בסיס פילוסופי השומר על המדינה. חוזקה ועוצמתה נובעים מתוך הכללים הנוקשים והחד-משמעיים של המסגרת. אך, בזה בעצם גם חולשתה, הוצא כלל אחד מהמשחק, והמסגרת כולה קורסת. יגיע שליט שאינו מן ה"המתונים" והמדינה איננה עוד המדינה האידאלית. יכשל החינוך של שכבת גיל אחת של המעמד השליט, והתאוריה כולה מתמוטטת. אריסטו רואה זאת אחרת לחלוטין. לדעתו מקור היציבות הוא באוכלוסיה עצמה. אם יהיה רובד מספיק רחב של אוכלוסייה הרוצה בהמשך קיום המדינה, היא תשמר. האוכלוסיה מחולקת למעמד העשירים היודעים לצוות אך לא לציית, למעמד העניים שהם צייתנים אך אינם בקיאים במתן הוראות והנחיות, ולמעמד הביניים. שני מעמדות הראשונים חסרים את אותן התכונות ההופכות אדם לאזרח טוב. רק המעמד הבינוני, זה שאינו עשיר אך גם אינו נמנה על השכבה החלשה ורגיל הן לצוות והן לציית, יכול לספק אזרחים טובים, ואם המעמד בינוני יהווה את עיקר האוכלוסיה, תהיה המדינה יציבה.

 

במישור הפילוסופי, טען אריסטו לשביל הזהב. כל כלי חייב להיות בגודל הראוי. ספינה קטנה מתאימה לאגם אך לא לים סוער ואניה גדולה מדי, קשה לניווט.

 

על השאלה מי צריך להיות השליט, עונה אפלטון שיש צורך להכשיר קָאדֶר של אנשים מתוך קבוצת בעלי המתינות, ומהם להכשיר את השליט. אפלטון רואה את חולשת הדמוקרטיה בכך שאינה מנסה להכשיר מראש את המוכשרים, ונותנת במקום זה הזדמנות שווה לכולם. אריסטו גורס אחרת. לא ניתן לקבוע "קבוצה שתמיד שולטת וקבוצה שתמיד נשלטת". הוא מאמץ את הגישה שמחייבת מסלול - מי שישלוט, חייב להגיע מתוך קבוצת אנשים שהיו פעם נשלטים. אל הגישה הזו הוא מוסיף את אלמנט הותק. כל מי שיש לו ותק ונסיון יתקדם אל התפקידים הבכירים. תהליך הכשרת מנהיגים נוסח אפלטון אינו בר ביצוע. זה לא מדע, ולא עובר בתורשה. אומנות המנהיגות היא צבירת נסיון, ולא רק נסיון אישי אלא גם נסיון קולקטיבי. השלטון הוא מעין חגיגה שכל אחד תורם לה מנסיונו. אפלטון מדבר על מומחים שינהלו, ואריסטו מדבר על מטען קולקטיבי שנוצר מהאוכלוסייה כולה.

 

המנהיגות עונה על כמה מאפיינים שהבנתם נובעת מתוך המשפחה. הנסיון האישי והותק בניהול מתחילים בתוך המשפחה שהיא הבסיס החשוב ביותר. צבירת הנסיון מתחילה בניהול המשק הביתי והיא בסופו של דבר הבסיס לניהול המדינה. החיים הכלכליים הם כלי למען המטרה, ואנשים צוברים רכוש וכסף למען חיי התבוננות – חיים טובים. באופן הפרקטי ראה אריסטו כאמור את פוטנציאל המנהיגים בשכבת הביניים. הוא סבר שמי שניהל את משק ביתו מספיק טוב עד לצבירת רכוש שמאפשר לו מספיק פנאי להתנדבות למען הציבור, הוא בהכרח מתאים להיות שליט. לעניים מדי אין את הפנאי, והעשירים מדי עלולים להגיע אל השלטון לא מתוך יצר ההתנדבות אלא מתוך שעמום. האדם הפוליטי אם כן, צריך שיהיה לו משק בית לנהל – משק חי, עבדים ואשה, שיאפשרו לו ואף יותירו בידו די זמן להתנדבות לשרות הצבורי. גישת המעגלים של מבנה המדינה, והאחריות מבחוץ כלפי פנים (אחריות המדינה על הכפר, ושל זה על המשפחה) מאפשרת להסביר גם את מבנה המשפחה. לגישת אריסטו, הגבר הוא המתקדם, הוא המנהל – את האשה, את המשק החי, את השור לחרישה, וכו'. מתכונת זו תקפה כמובן, גם לרמה הגבוהה יותר.

 

אריסטו מבחין בין האיש שיש לו שליטה שבאה מתוך המוסר והמחשבה, לבין שליטה שבאה מתוך כח הזרוע. או במילים אחרות, בין שליטה שהיא לטובת הנשלטים לבין זו שבאה לטובתו האישית של השליט.

 

באמצעות גישת האמצע שלו, מסביר אריסטו גם גישה לאומית. הצפוניים (הגרמנים למשל) מוכשרים לענינים של כח וגבורה, והדרומיים (כדוגמת הפרסים) יש את יכולת השלטון. רק היוונים שהם אנשי האמצע, הם בעלי שתי התכונות. ולכן, עדיף להם לברברים להיות נשלטים,אך על ידי יוונים ולא על ידי עצמם. אריסטו מאפשר קבלת עבדים אך בתנאי שלא יהיו יוונים אלא ברברים. הוא מתנגד תקיף לשלטון יוונים על יוונים ודוגמא רעה לכך היא כמובן ספרטה. לדעתו, זו גם הסיבה לנפילתה.

 

אפלטון משווה את המנהיג לרופא, שצריך לבצע את האבחנה ולקבוע את הפרוגנוזה. הרופא רשאי על פי שיקולו להתעלם ממערכת החוקים. על כך משיב אריסטו: גם אם קיים מומחה, הוא חייב לפעול במערכת של דיסיפלינה רפואית ועל פי כלליה. הוא אינו יכול למשל להתחיל לעבוד בכלים של רופאי אליל למשל. כדאי לא לבלבל בין המושג "רופא" וה"מנהיג". לרופא יש מחויבות אחת לדאוג לבריאותו והחלמתו של המטופל, ואין לו מצבים של קונפליקטים וניגוד אינטרסים. ולמרות כל אלה, אריסטו אינו דמוקרט בכל מלוא מובנה של המילה. הוא מוכן לקבל את מוסד העבדות ויחסו אל נשים אינו יחס של שויון מול הגבר. אם היתה מוטלת עליו לבחור את המבנה השלטוני של מדינה הוא כנראה לא היה בוחר אנשים עניים או פועלים הטרודים בבעיות יום יום.

יחסו של אריסטו אל החוקים

אצל אפלטון היו שתי התיחסות אל מערכת החוקים. אחת בפילוסופיה המוקדמת שלו (בספר "הרפובליקה") בה הוא מציג אלטרנטיבה לחוקים בדמות השליט הפילוסוף והשנייה מאוחרת יותר (בספר "החוקים") בה הוא מציג מערכת של חוקים קשיחים שאין לשנותם. אריסטו מציג מערכת חוקים משתנה בהתאם לנסיבות, משום שעם הזמן משתנה הרכב האוכלוסייה וצרכיה משתנים. גישתו זו מופיעה בספרו "החוקה האתונאית". זה ספר המצביע על השינויים במבנה החוקי והשלטוני של אתונה. שם הוא שולל את "המלך הפילוסוף" כמו גם את הקפאת החוקים.

 

אין אריסטו מתיחס ישירות לשאלות מיהו הגוף שיוזם את שינוי החוקים והוא מעדיף את הגישה האבולוציונית המדבר על שינויים הנוצרים עם הזמן ועם שינוי מבנה האוכלוסייה.

כאמור, למרות קריסת הפוליס לנגד עיניו, ממשיך אריסטו לדבוק בטענה שמבנה זה הוא המבנה האידאלי. בנושא זה נמצא דמיון בין משנתם של אריסטו ואפלטון.

 

הגדרותיו של אריסטו לפוליס

  • הפוליס אמורה להשאר יחידה גאוגרפית קטנה ובהגדרתו של אריסטו לענין - "עלה אל האקרופוליס, ושא עיניך סביב". ז"א שטח מצומצם שמבט מגבוה יכול להקיפו. הפטריוטיות לדעתו, יונקת את כוחה מהכרת הארץ, ואינך יכול על כן לשלוט על כברת ארץ גדולה מדי.
  • הפוליס אמורה להשאר יחידה בעלת מס' אוכלוסין מצומצם. הוא אמנם לא הגדיר זאת כאפלטון (שאף נקב במספר – 5040) אך מגישתו שדיברה על חברות ואחווה נבע, שההיכרות האישית שבין אנשי הפוליס חשובה לניהול התקין. הוא גם חשש שהיקף אוכלוסייה רחב מדי, יגרום להסתננות של זרים שיִבָּלעוּ ויִטָּמעוּ באוכלוסייה הגבוהה מדי.

 

אל השיעור הקודם אל השיעור הבא